.

אלופים בלהרוג ולהספיד

“אין אומרים את שיבחו של אדם בפניו”.

למשפט זה ניתן להוסיף: “אלא לאחר מותו!…” על קיברו!

למה ישראלים יודעים לפרגן רק אחרי המוות?

מאמר זה אינו נכתב בעקבות מותו של אדם כלשהוא! הוא מוגש כחלק ממסע לשיפור איכות החיים במקומותינו.

כן! איכות חיים היא קודם כל בין אדם לחברו!

הגיע הזמן לפרגן אחד לשני וב”זמן אמת” כלומר בעת החיים.

“לו רק היה/תה יודע/ת מה הרגשנו כלפיו/יה… ”  – משפט שאני שומע לעיתים קרובות לאחר מותו של אדם.

ה”פיצוי” למצפון הלא שקט מגיע בדרכים שונות – בהספד מרגש מעל הקבר הפתוח

ובדרכים שונות שנועדו לתקן את המעוות. לא פעם נעשית הפניה בגוף שני,

מתוך תפילה פנימית שהמת עדיין חי ושומע את הדברים בעולם של מעלה.

ואני מתבונן בדברים ושואל: האם כך צריך להיות? מדוע איננו יודעים לפרגן?

מדוע איננו מסוגלים לחוש סימפטיה כלפי אנשים בעודם בחיים?

הפיצוי הבא לידי ביטוי בהספד בבית הקברות– אין בו בכדי להשקיט המצפון

ולנחם על כך שלא עשינו את הראוי בזמן המתאים – בחיים! בהווה, כאן ועכשיו!

האם המילים הרבות הנשפכות לאחר קביעת המוות עושים את המת למאושר יותר?…

אולי אנו מכים על חטא ומנסים לכפר על שתיקתינו בעודו בחיים? כשהמילים היו רלוונטיות ונוגעות.

מדי יום מתים/נהרגים מספר אנשים ללא שום התראה מוקדמת (תאונה, מחלת לב פתאומית)

כמה מאיתנו מסוגלים בזה הרגע לחשוב את המחשבה הקשה – אם חס וחלילה יקרה

משהו לאחד מהאנשים הקרובים לנו, או דמות ציבורית אותה אנו מעריכים –

האם הם יודעים את מה שאנו מרגישים כלפיהם? האם אנו מפחדים לתת מחמאות

משום שאנו מתקשים לקבל מחמאות?! האם אנחנו מפחדים ממחמאות?

האם אנו חושדים בטוהר הכוונות ומיד רואים בכך התחנפות או הקדמה

לפני הטלת עבודה או בשורה לא טובה? האם למדנו רק לראות את הנקודות

השחורות בעצמנו? האם אנו אוהבים עצמנו בכלל? האם אנו מפחדים מהתגובה

שבפתיחת הלב ואמירת דברים שאיננה “צברית טיפוסית”?

לדעתי, למערכת חינוך יכולת השפעה עצומה. חינוך מעולה הוא חינוך בו פירגון

ניתן לא רק בהקשר לציונים אלא לתהליך החינוכי החשוב בעיני לא פחות מהתוצאות!

חינוך שבו הפירגון הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות!

היכולת לשנות המצב הקיים ולפרגן טמונה במידה רבה בדמות החינוכית הניצבת בפני התלמיד.

מחנך הנותן דוגמא אישית בקבלת ונתינת מחמאות יכול להוות מודל לחיקוי לבני נוער שיהפכו

למבוגרים בטוחים בעצמם ובעלי יכולת פירגון. איכות הסביבה במובן האנושי

תזכה שיפור אדיר ולבני אדם תהיה איכות חיים טובה לאין שיעור.

כיצד לפרגן לאחרים? מכתב, הודעה כתובה או מוקלטת, פרח,

ספר עם הקדשה חמה ונוגעת. לומר שיבחו של אדם בפניו ובפני אנשים אחרים.

פירגון צריך להעשות בקול רם וכעת! לא מחר.

רנה דיקארט – הפילוסוף, נודע בין השאר במשפט: “אני מטיל ספק, משמע אני חושב.

אני חושב, משמע אני קיים”. אולי כדאי להוסיף: “אני קיים משמע אני מיישם“.

עם סיום קריאת המאמר – אני מודה לך על שהקדשת מזמנך היקר וקראת אותו ומבקש ממך – לפרגן!

תגובות

(0)