.

מה המשותף למשקפיים, לחומוס ולחינוך? – שבוע 233

ההקלטה המצולמת של הטור:

סיפור 1️⃣: אהבה.
תחום החינוך הוא תחום חזק במשפחתי.
כעת, כשאנשי חינוך רבים פנויים להתחדש ולהתפתח לקראת השנה החדשה, זאת הזדמנות לשמוע כמה סיפורים חשובים, אבל לא רק בשבילם.

יאנוש קורצ’אק אמר: “הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים”.

מה הוא חינוך? האם העברת ידע? האם בהכרח אנשים משכילים הם אנשים טובים שתורמים לחברה?

חינוך בעיניי זה קודם כל להיות בן אדם!
ידע והשכלה חשובים מאוד, אבל לדעתי חינוך קודם לכל מאחר והוא מתבסס על ערכים!

אני מוכן בקלות לסלוח ולוותר לילדיי אם הם לא מצליחים בבחינת ידע.
אני לא מוכן לוותר על כך שהם יהיו בני אדם עם דרך ארץ ועל להגיד תודה, בבקשה וסליחה!

הבוקר נפרד מאיתנו מאור, אחד היהלומים שמתגייס לשריון.
הוא סיפר שלפני שנה כשהגיע אלינו היה חסר ביטחון עצמי, והנה היום הוא ביקש לדבר מול למעלה מ-100 חברים וסיפר כמה נתרם מהשנה הזו.
הבטתי וחייכתי בתוכי, כל התרגולים שאנו עושים בעמידה מול קהל עשו משהו!

סיפור 2️⃣: מאיר שליו והמשקפיים.
מאיר מספר:
“בשנת 1958 גרתי בנהלל. הייתי בן עשר, והראייה שלי הלכה ונחלשה.
בהתיישבות העובדת של שנות החמישים, משקפיים היו מחוץ לתקנון, מחוץ לקונצנזוס, ובעיקר – מחוץ לערכים ולחזון.

סבא שלי וחבריו לעלייה השניה לא ייסדו את מושב העובדים הראשון בארץ אבותינו כדי לגדל בו יהודים קטנים עם משקפיים גלותיים.
הם רצו יהודים ממודל חדש – גדולים, חזקים, פרודוקטיביים, נועזים, ואם אפשר – זהובי שיער.

אני הייתי ילד נמוך קומה, לא חסון, לא זהוב, וכבר אז לא הפגנתי נטייה מיוחדת לאהבת הארץ באמצעות טוריה.
ידעתי בדיוק מה יתרחש ביום שארכיב את המשקפיים.
סבא שלי יהרהר בקול רם באפשרות שהציונות נכשלה, שאפשר לארוז את החבילות ולחזור לרוסיה.
אמא שלי תרצה לקבור את עצמה באדמה, נוכח ההוכחה הניצחת שאסור היה לה להתחתן עם עירוני קצר רואי.

איכשהו הצלחתי להסתיר את קוצר הראייה שלי מכולם, אבל לא מן המורה שלי, יעקב מאסטרו, שהיה המחנך שלנו וגם לימד אותנו חשבון.

יעקב מאסטרו נתן לנו מבחן בחילוק שברים מעורבים.
הוא כתב את התרגילים על הלוח, ואנחנו העתקנו ופתרנו אותם על דפי נייר.

למחרת המבחן הוא קרא לי לשיחה “מאיר” הוא אמר, “נכשלת במבחן”.
הוא הראה לי את הדף שלי והוסיף: “לא רק התשובות לא נכונות. גם השאלות לא נכונות.
התרגילים שכתובים על הדף שלך אינם התרגילים שכתבתי על הלוח”.
שתקתי.
“אולי אתה לא רואה טוב?” התעניין המורה יעקב, ואני מיהרתי להכחיש, על אף שבאותה תקופה כבר הגעתי לשלב שבו נתקלתי באנשים וברכתי ברושים בברכת שלום.
יעקב הגיע לביתנו ואמר להורי שאני זקוק למשקפיים.
אמא שלי קיבלה צבע של קיר.

היא עצמה, אגב, הייתה חדת ראייה כנץ.
היא יכלה לעלות על מגדל המים של נהלל ולקרוא את הכותרת הראשית של ” דבר”, שהדוד יצחק קרא בכפר יהושע.
אבל ממנה ירשתי את צבע העיניים, ומאבא שלי את האיכות.

למחרת, כשאמא שלי התאוששה, היא הרכיבה משקפי שמש, שלא יראו את האדום של הדמעות, ושנינו נסענו לרופא העיניים בעפולה.
כעבור שבוע הגיעו המשקפיים, ואני האומלל באדם, הודעתי שאין לי שום כוונות להרכיב אותם.
“לפחות בבית הספר”, אמר אבא שלי.
“בעיקר לא בבית הספר”, אמרתי.

“למה אינך מרכיב את המשקפיים שקיבלת?” שאל אותי המורה יעקב.
“אני לא רוצה” התעקשתי.
הוא הסתכל בי בסקרנות, ואני בו בתחינה.

“עוד חודש נשאר עד חופשת הקיץ”, הוא אמר, “ולקראת השנה הבאה אתם חוזרים לירושלים”.
“נכון”, אמרתי.
“ובירושלים תרכיב את המשקפיים?” הוא שאל.
“כן”.

למחרת הוא נכנס לכיתה והתחיל להעביר ילדים ממקום למקום. ידעתי שכל ההעברות הללו נועדו להסוות את העברתי לספסל הקדמי ביותר.

אחר כך היה חופש גדול, שבו לא צריך לראות כלום, ובסוף החופש המטושטש והמתוק ההוא עזבנו את נהלל ושבנו לירושלים.

מאז אני מרכיב משקפיים.
הרבה שנים עברו, עד היום אינני יודע לחלק שברים מעורבים זה בזה, אבל בכל פעם שמדברים על נדירותם של המורים הטובים, אני שב ונזכר במורי יעקב.”.

סיפור 3️⃣: מאיר שליו והמשקפיים מודל המאה ה-21.
מדי שנה אנחנו מקיימים לחניכים מחנה מיוחד בן יומיים בתנאי שטח לחניכים.

אבא של אחת החניכות יידע אותי שהיא לא רוצה לקחת חלק במחנה משום שהיא לא רוצה שייראו אותה עם משקפיים.
בדרך כלל היא מגיעה לאימונים עם עדשות מגע.

מה עושים? חבל שבשני התארים שלי בחינוך לא לימדו אותי…
אני רוצה לפנות אליה אבל אז היא תדע שאביה יידע אותי ואני לא רוצה להגיע למצב הזה.
מה עושים? עצרו שנייה.
מה אתם הייתם עושים?

אז מה עשיתי? באימון הבא העמדתי את 120 החניכים שהגיעו ב-ח גדולה ועברתי כל אחד ואחת ושאלתי תוך מבט לעיניים: האם נראה אותך במחנה?

כך הגעתי אליה והוצאתי ממנה את הסיבה לכך שהיא לא רוצה להגיע ואז עשיתי דבר פשוט: הורדתי את המשקפיים שלי ואמרתי שגם לי יש אותה דילמה…

היא חייכה ואמרה לי שהיא נרשמת.

סיכום: החכמים יודעים ששלושת הסיפורים האלה יכולים להיות נחלת חלקם של מנהיגים ומובילים ולא רק בכיתה!

הורים, מנהלים, מפקדים וכל מי שבמגע עם אנשים אחרים – מן הראוי שלפני הכל יפעיל רגישות והתחשבות והתוצאות לרוב יהיו הרבה יותר טובות.

ומה המשותף לחומוס ולחינוך? את שניהם עושים באהבה 😉❤️

מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

כל הטורים הקודמים, התמונות וההקלטות הקוליות בקישור הבא:

עורך הטור: אופיר בראף.
עוזר טכני: עמית איזינגר.

תגובות

(0)