.

תהיה רמבו! – שבוע 220

ההקלטה:

מוקדש לאיציק סעידיאן היקר, נכה צה”ל בן 26 אשר הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון כאות מחאה ונמצא במצב אנוש.

איציק הדליק והקריב את עצמו. נקווה שעור גופו שנדלק יהווה עמוד אש לכל הנוגעים בדבר.

סיפור 1️⃣: “רמבו”.
זוכרים את הסרט עם סילבסטר סטאלון? אתמול צפיתי בו שוב.
הסרט בן 40 ומתאר לוחם מהכומתות הירוקות (סיירת) של צבא ארה”ב.
הוא חוזר מוייטנאם שותק, חבריו נהרגו והוא סוחב את הזיכרונות הקשים.

החברה לא מקבלת אותו, נהפוך הוא.
לאורך הסרט הוא נלחם פיזית בכל מי שראה בו סכנה ובסוף הלוחם השתקן פורץ בבכי בפני מפקדו שאינו יודע, כך נראה, איך להכיל בכי של לוחם שטיפח. רמבו נלקח למאסר.

כאמור הסרט בן 40 ונדמה שרבים לקחו מהסרט רק את הלחימה הפיזית שלו כלבד מול רבים. אף אחד לא הבחין במצוקה הנפשית שלו.

סיפור 2️⃣: האמא הרביעית.
ביום שלישי, ערב יום הזיכרון, נשא הרמטכ”ל אביב כוכבי נאום מרשים: “נאום שלוש האימהות”.
מי שלא צפה מוזמן:

האמא הראשונה היא רחל אימנו, השנייה היא נחמה ישראלי מקיבוץ דברת ששכלה את שני בניה אפי ודדי במלחמת יום הכיפורים ומייצגת את האימהות שאיבדו את היקר מכל.

ואז דיבר הרמטכ”ל על האם השלישית שמייצגת בעצם את האימהות שילדיהן מגשימים את עצמם וממשיכים לבנות את מדינת ישראל.

ואני חושב על ה”אם הרביעית”.
זו שבנה שב מהצבא בריא בגופו אך מרוסק בנפשו.
כתבתי על כך לפני שבוע ב”נזכור”. אלפים רבים שערים בלילה (כשמה של העמותה שקמה למענם), שלא איבדו עין, יד או רגל או יושבים על כיסא גלגלים. הם נראים פיקס אבל מבפנים הם מרוסקים.

האם הרביעית לעיתים רבות חסרת אונים. היא רוצה לפעול למען בנה אך ידה קצרה מלהועיל. העניין הוא שלא היא זו שצריכה לפעול בעניין אלא המדינה שבשמה נשלח בנה.

סיפור 3️⃣: הכנה נפשית!
כשהשתחררתי מהצבא והחלטתי לפתוח את המסגרת הראשונה בארץ להכנה לקראת הגיוס, הדגשתי שהמטרה היא להכין נפשית וגופנית לקראת הגיוס.
ההתמודדות הקשה והמאתגרת ביותר אינה ריצת 2,000 מטר או מסע ארוך ככל שיהיה.

כשהוזנקתי למסוק כלוחם ב-669 לטובת אוטובוס שנפגע מרכבת (אסון חוף הבונים) אף אחד לא הכין אותי למראות הנוראים.
כך גם לטובת נפגעי אסון ראס בורקה בסיני וכך לגבי זוג טייסי פאנטום שהתרסק.

כילד בגן ובבתי הספר לימדו אותי לשנן חומר לימודי משעמם ולא לימדו אותנו להביע רגשות, לפתוח את סגור ליבנו משום שזה לא גברי, לא ראוי ואפילו בושה!
חס וחלילה לדבר על קשיים. תיראה ותתנהג כמו רמבו למעט הקטע האחרון שבו הוא בוכה ומדבר.

סיפור 4️⃣: רגישות.
קשיים והתמודדות בצבא הם לא רק פועל יוצא של לחימה.

א. גיבושים: כמי שצמוד לבני הנוער לפני הגיוס, עד לא מזמן כשבני נוער מעולים הלכו לגיבושים ליחידות המובחרות היו מבשרים להם פנים אל פנים אם עברו ואם לא.

המפקדים היו יושבים מול הבחור/ה ומבשרים להם תוך מבט בעיניים, מחזקים ומעודדים אותם.
והיום? הודעת SMS קרה ומנוכרת!

ב. הדחות: מדי שנה מודחים אלפי חיילים מהיחידות שבהן החלו את דרכם.
לרובם זו מכה קשה מאוד. לעיתים רבות היחס אליהם לא טוב, שלא לומר מחפיר.

התוצאה: במקרים רבים, אותם חיילים איכותיים מאבדים מוטיבציה וצה”ל שהיה יכול ליהנות מהם – מאבד אותם.

סיפור 5️⃣: הפוך גוטה הפוך.
אז מה ניתן לעשות בעניין? וזו רק דעתי:

א. להציב בגני הילדים ובתי הספר 50% גברים שידגימו לבנים שגבר אמיתי הוא גם וגם.
גם יכול להיות חזק פיזית וגם בה בעת יכול לדבר על רגשות ועל מה שכואב לו.

ב. כשמכינים לצבא לדבר על קשיים ולתת כלים להתמודדות נפשית.

ג. בצבא לא מטייחים ולא משתמשים בציניות ככלי ההגנה היחיד.
צריך לפתוח דברים ולא להשאיר את הקשיים והטראומות שיתפתחו כלבה רותחת בתוך הר געש שמאיימת להתפרץ החוצה.

ד. הצבא חייב לבשר לבני הנוער שהם לא עברו את הגיבושים בדרך הישנה והטובה.
לטפל בכפפות משי באלה שהודחו בכדי למנף מחדש את יכולותיהם במקומות אחרים.

ה. לדאוג שמערכת הבריאות הנפשית בצה”ל ואגף השיקום יראו בכל פונה קודם כל כדובר אמת וכזקוק לסיוע.

אמר האלוף במיל’ אלעזר שטרן:
“אנו צריכים שיותר מכלל המפקדים יהיו אכפתיים!
אכפתיות, סימפטיה ואמפטיה. אנחנו זקוקים לכך יותר, במדינה ובכל המערכות”.

העמותות “ערים בלילה” ו”נט”ל” מסייעות למי שנפגע מפוסט טראומה בצבא ו/או במדינה.

מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

כל הטורים הקודמים, התמונות וההקלטות הקוליות בקישור הבא:

עורך הטור: אופיר בראף.
עוזר טכני: עמית איזינגר.

תגובות

(0)