.

לשבת שבעה על אבא – שבוע 262

לפני הכל, תודה 🙏

הצפה כזו עוד לא קיבלתי.
אלפי תגובות מחממות לב ברשתות החברתיות, ומנחמים רבים שהגיעו פיזית.
דרך נהדרת להסיח את המחשבה שמשהו משמעותי כמו אבא איננו כבר בחייך.

סיפור 1️⃣: הווה.
אני כותב את הטור הזה ביום חמישי.
בדיוק עכשיו לפני כשבוע התחלתי לכתוב טור, הפסקתי בכדי לנסוע לבקר את אבי, ואז בדרך הקצרה אליו התבשרתי שזהו.

השבוע ביום שלישי היה יום המשפחה.
שלושת ילדיי הקטנים הכינו לנו יום קודם ברכה מחממת לב ונוגעת.

כולנו יודעים את החשיבות ואת המשמעות של המשפחה, אבל חלקנו ואולי רובנו, מתעדפים ביום יום את העבודה על פני זמן משפחה וזמן הורים.

פטירת אבי לימדה וחיזקה בי שוב:

א. הזמן היחיד שקיים הוא ההווה.
יש משפט שאומר: האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק.

זה לא אומר שלא צריך לתכנן ולחשוב על העתיד, אבל וזה אבל גדול, אני מרגיש שרבים מאיתנו חיים בעתיד או בעבר, ולא בהווה.

ב. אם יש לנו משפחה ואנשים יקרים, אז זה צריך להשתקף בלוח הזמנים שלנו!
פשוט לשים בלו”ז שלנו זמן למי שיקר לנו.

סיפור 2️⃣: מה הסיפור?
א. לפני שלוש שנים ביקשתי מאבי לצלם אותו ולשאול אותו בוידאו שאלות (אני עושה את זה לא רע) למען הנכדים ולמען הדור הבא, ולצערי הוא סירב.
אני מצטער שלא התאמצתי לשכנע אותו.

ב. בהמשך לסעיף הקודם, מספר שעות אחרי פטירתו של אבי, התחלתי לשמוע עליו פרטים ודברים רבים שלא ידעתי.
רוב בני האדם (ואבי היה חלק מהם), לא טורחים לספר על עצמם ועל עברם אלא אם נשאלו.

ולמה זה חשוב?

משום שהסיפורים והאירועים המשמעותים מעצבים את חיינו ואת דרכנו.
כך הופתעתי לגלות שבגיל 19, במקביל להיותו חייל, הוא עבד כעיתונאי ועוד ועוד.

הכרה חלקית של הסיפור על אבי עזרה לי לפני שנים להבין אותו, לקבל אותו כמו שהוא ולהשלים איתו.
צעד מאוד חשוב שנעשה לא רק למענו, אלא גם למעני.

ג. רובנו מדחיקים את העובדה שנמות, בטח ובטח אם אנחנו צעירים.
אז אם נביט במספרים, ונגלה שכל יום הולכים לעולמם אנשים רבים בטרם עת.
אם זה מתאונות, מהתקף לב פתאומי או ממחלה.

שלשום הגיע לנחם אותנו גבר צעיר שאמר לי: “אני משתתף בצערך. אני מבין אותך. גם אנחנו קמנו לאחרונה מאבל”.
חשבתי שהוא מדבר על אביו, אלא שאז הוא הוסיף “על בני”.
הייתי בהלם ואמרתי לו: “זה ממש לא אותו דבר!”.

סיפור 3️⃣: תובנות מהשבעה.
לא תיארתי לעצמי כמה אנשים יקרים יבואו לנחם, כמה אהבה אקבל.
זה היה מרגש מאוד לשבת כשאני מוקף בחברים ובבוגרים שלי.

לראות יהלומים בני 16-17 יושבים, ולצידם של יהלומים בוגרים שלי בני 52-53.
כשאני מציג אותם: “זה איתן וזה שי מהמחזור ה-1 שלי בשנת 1986/1987!”.

בכירים בצה”ל ובמערכת הביטחון, לצד צעירים שמביטים בהם בעיניים מעריצות.

לראות כאלה שלא ראיתי שנים רבות היה מרגש ברמות.
פתאום כל כך הרבה חיבורים, בין כאלה שלא ידעו שיש חיבור ביניהם. המון סיפורים מרגשים.

כמעט כל מי שהגיע לנחם אותי במהלך השבעה על אבי, לא הכיר אותו.
עלתה בי מחשבה מוזרה שבעצם זכיתי לשבת במעין שבעה על עצמי, ולשמוע מאנשים יקרים שלא הכירו את אבי, מה הם מרגישים ומה הם חושבים עליי.

רבים מאיתנו חיים את חיינו, עושים דברים כאלה או אחרים ולא ממש מכירים בעשייה שלנו.

אני טיפוס כזה, בדומה לאבי עליו השלום, קם בבוקר כבר 36 שנים ומשתדל לעשות טוב בתחום החינוך.

נזכרתי במילותיה של ב. בילינגס: “ידידי, אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד, הייתי נותן לך את היכולת לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך. אז היית נוכח לדעת עד כמה הינך אדם מיוחד במינו”.

אני חושב שלכל אדם ייחוד משלו.
בואו לא נחכה שימות בכדי להשמיע לו את ייחודו.


לסיכום:
אני כותב את הטור כשאני עדיין מוצף מכל המנחמים בשבעה, ולכן הסיום כאן הוא מהראש:
דרך הטבע היא שבן קובר את אביו ולא הפוך.
אם אבי ז”ל הגיע לגיל 88.8, הביא חמישה ילדים לעולם ודרכם אחד עשר נכדים ונכדות, וגם זכה להערכה ולהוקרה, אז יש בכך נחמה.

ודבר אחרון – אתמול בעת כתיבת הטור בבית הקפה, אני שומע קול תלישת דף.
זו שישבה קרוב אליי תלשה דף תשבץ של העיתון ששייך לבית הקפה והכניסה לכיס.
הצד הביקורתי שבי (ירושה מאבי…) כבר רצה להעיר לה, אבל אז אמרתי לעצמי: “עזוב, תרפה, יש שמש בחוץ מה ייצא לך מזה?”.

החיים קצרים מדי בשביל שנבזבז אותם על כעס ועל עצבים, המטרה היא כמה שיותר לשמוח וליהנות עם האנשים שיקרים לנו.

הטור המצולם:


מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא:

עורך הטור: אופיר בראף.
עוזר טכני: עמית איזינגר.

תגובות

(0)