.

מבחן השעון – שבוע 265

הטור המצולם:

כבר כתבתי טור שלם עם תובנות שלי לגבי הסלבים החדשים והיעדר הבושה, אבל אז חשבתי שוב.

חשבתי על יורם טהרלב ז”ל, על אבי שנפטר ועל המשפט המיתולוגי מתוך הסרט מציצים: “הפוך גוטה, הפוך” ואמרתי לעצמי: “תתמקד בדברים החשובים!”.

סיפור 1️⃣: הלל הזקן.
הלל הזקן במשנה, מסכת אבות, פרק א’, משנה י”ד: “אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי”.

ביום שלישי הקשבתי לדברי האלוף במיל’ שקדי, בערב מעניין שארגן מורי ורבי ד”ר סיני הישראלי.

הלל הזקן מדבר תחילה על דאגה לעצמי – “אם אין אני לי, מי לי?”.
מייד אחר כך על דאגה ועל נתינה לאחר: “ואם אני לעצמי, מה אני?”.
ובחלק השלישי, הלל מדגיש את משמעות העשייה עכשיו: “ואם לא עכשיו, אימתי?”.

רוב בני האדם רוצים להצליח, ורבים מהם רוצים לתת, אז מה בכל זאת מונע לדעתי חלק גדול מהאנשים להצליח?
ניהול הזמן ותיעדוף משימות.

כשישבתי שבעה על מות אבי, הערכתי מאוד את מי שבא לנחם, ולמה? משום שהם נתנו לי את הדבר היקר ביותר שיש לאדם – הזמן שלו!
לו רק היינו יודעים לנהל אותו טוב יותר, מצבנו היה משתפר.

הרצל, חוזה המדינה, שאף שבמדינת היהודים יעבדו שבע שעות בלבד, לכן על הדגל הראשון שהוצע היו שבעה כוכבים שסימלו שבע שעות עבודה.
מה קרה בפועל? כולנו יודעים.
למה? זו שאלה מצוינת.

אני מכיר לא מעט ארגונים גדולים וקטנים שמבזבזים את הזמן – אינספור ישיבות ודיונים מיותרים, בזבוז משווע של זמן, כסף ואנרגיות שלרוב יכולות להסתכם בשיחת טלפון קצרה.

אגב, הנוער שלנו שממנו אני לומד לא מעט משנה את התרבות.
הם אומרים: “דיברתי איתך” כשהם מתכוונים: “התכתבתי איתך”.
במקום שיחות טלפון ארוכות ומיותרות – הקלטה קצרה. חיסכון נפלא בזמן לכולם!

אז כמובן לא תמיד ובכל דבר אבל… אם את/ה מנהל/ת, קח/י את הלו”ז שלך שנקבע על ידי מזכיר/ה ותבדוק/ותבדקי: מה באמת הכרחי?
אני סבור שהרוב מיותר.

כבר כתבתי כאן בעבר שאני משתדל מאוד לצמצם פגישות ושיחות למינימום האפשרי, הזמן שלי חשוב לי מאוד, ולכם?

אם אתם דואגים לעצמכם, אכפת לכם מאחרים (ובפרט מבני המשפחה) ואם אתה רוצים באמת לפעול – לחתוך! לחתוך!

סיפור 2️⃣: הזמן קצר.
מה המשאב היקר ביותר בחיינו?
זוכרים את דגנית מהטור הקודם? לפני ארבע שנים היא שלחה לי את השיר הנפלא הזה:

שיר מאת מריו דה אנדראדה (סאן פאולו 1893-1945) משורר, סופר ומוסיקולוג, אחד ממייסדי המודרניזם הברזילאי – הנשמה שלי ממהרת:
“ספרתי את שנותי ומצאתי שנותרו לי פחות שנים לחיות ממה שכבר חייתי.

אני מרגיש כמו ילד שזכה בקופסה של ממתקים.
את הראשונים אוכלים בהנאה, אבל כשנותרים רק כמה בודדים, מבינים שהגיע הזמן להתחיל ליהנות מהם באמת.

אין לי זמן לכנסים אינסופיים שדנים בחוקים, בכללים, ובנהלים, בידיעה שבד”כ שום דבר לא יושג.
אין לי סובלנות וזמן לאנשים אבסורדיים שאינם מתאימים לגילם.
אין לי זמן להיאבק עם הבינוניות.
אני לא רוצה להיות בישיבות שבהן האגו המנופח מוביל.
אני לא סובל מניפולטורים ואופורטוניסטים.

אני מפריע לאותם קנאים שמנסים להכשיל את היכולת שלי שלא מסוגלת יותר לתפוס את עמדותיהם, את כשרונותיהם ואת הישגיהם.

זמני קצר מכדי לדון בכותרות.
אני רוצה את העיקר, כי הנשמה שלי ממהרת. כי לא נותרו הרבה ממתקים בחפיסה שלה…

אני רוצה לחיות עם אנשים מאוד אנושיים. אנשים שיכולים לצחוק על הטעויות שלהם, שלא חשוב להם להיות מצליחנים, שאינם מרגישים שהם קודמים, שאינם בורחים מאחריותם, שמגינים על כבוד האדם ושעומדים בצד האמת ובצד הצדק.
זה מה שעושה את החיים לכאלה ששווה לחיותם.

אני רוצה להקיף את עצמי באנשים שיודעים לגעת בלבם של אחרים.
כאלה שלמדו לגדול באמצעות מגע עדין של הנשמה מבעד למכות החיים הקשות.

כן, אני ממהר. אני ממהר לחיות עם העוצמה שיכולה לתת בגרות.

אני מנסה לא לבזבז את הממתקים שנותרו לי.
אני בטוח שהם יהיו טעימים יותר מאלה שכבר אכלתי מהר מדי.
מטרתי היא להגיע לקצה הדרך, בשלום עם עצמי, עם יקיריי ועם מצפוני.

יש לנו שתי תקופות חיים. התקופה השניה מתחילה כשאתה מבין שאתה חי רק פעם אחת.”.


אז מה עם המראה ועם השעון שלכם?

מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא:

עורך הטור: אופיר בראף.
עוזר טכני: עמית איזינגר.

תגובות

(0)