איך להתחיל? משל מטורף לחיים! - שבוע 264

פורסם על ידי: יובל עילם 

הטור המצולם:

מוזמנים לתת לייק ולשתף
סיפור 1️⃣: “המעז מנצח”. השבוע ביקשתי מהקהילה שלי ביוטיוב (ערוץ בשם: “יובל עילם”, מוזמנים להצטרף) לאתגר אותי ברעיונות לסרטונים שהם מבקשים שאעלה, קיבלתי הרבה הצעות.
בחור בשם א. כתב לי כך: “היי יובל, האם תוכל לעשות סרטון על איך לאזור אומץ לעשות דברים או לומר דברים? תודה רבה. דברים כמו לדבר אל מול קהל, או לומר משהו למרות שאתה לא יודע מה תהיה התגובה”.
הבת שלי אוהבת שאני מרדים אותה עם סיפורי השראה, ובעיקר על הימים ההם בהם עשיתי דברים מטורפים.
היום היא חזרה מבית ספר ואמרה לי: “אבא היום לא למדנו, כל השיעורים הוקדשו לחברות ויחסים בין ילדים”. עניתי לה: “היום היו לך לימודים ועוד איך! היום למדת דברים שבאמת חשובים לחיים!”. היא אמרה: “אתה בעצם צודק אבא”.
סיפור 2️⃣: האומץ להיכשל. מה טמון בעצם מאחורי דבריו של א.: “למרות שאתה לא יודע מה תהיה התגובה”? הפחד להיכשל, ומעבר לכך, אני רואה כאן שוב את הפער האדיר בין מה שנלמד רוב ימי השנה במערכת החינוך, לבין העולם החדש שמשתנה חדשות לבקרים.
אני תמיד שם לנגד עיניי את השאלות: זה חוקי? זה מוסרי? אם כן, אז קדימה להסתער! למרות הפחד ולמרות החשש.
רוצים דוגמה נכון? אז הנה סיפור השראה שסיפרתי כאן לפני יותר מארבע שנים על דגנית מרחובות, מוקדש לא., לנגה שלי ולכל מי שחושש/ת לעשות מעשה שדורש אומץ.
זה סיפור שיש בו: הצבת מטרות מאתגרות, אומץ (המעז מנצח), התמודדות עם כישלונות, דבקות במשימה, נחישות, יצירתיות. הסיפור אמיתי, חוקי ומטורף (ועל כך תעיד דגנית 😉).
סיפור 3️⃣: דגנית מרחובות. אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי חיפשתי אהבה. ריקודי עם הייתה דרך נהדרת להכיר ובפרט ביום חמישי בערב, באולם הספורט באוניברסיטת ת”א. המרקיד יהודה עמנואל נותן הנחיה: “עוברים לזוגות”.
אני מחפש ולפתע רואה עלמה מקסימה שיושבת ביציע! אני ניגש, מתיישב לידה ואומר: “נעים להכיר, יובל”, היא מתעלמת. אני מנסה שוב, שואל לשמה והיא עונה: “דגנית”.
“תרצי לרקוד?” “לא” היא עונה. היא לא מגלה נכונות לשתף פעולה! אני נחוש להוציא ממנה את מספר הטלפון שלה, אך מצליח לחלץ מפיה רק שהיא מרחובות. “דגנית מרחובות”, זהו!
שישי בערב הגיע ואני מחליט לנסוע ולפגוש את “דגנית מרחובות”. ככל הנראה שהדברים המטורפים שעשיתי בצבא סייעו לי להשראה ולאמונה שזה אפשרי. אבל כאן אני ללא מסוק יסעור ואמצעים מיוחדים, אלא עם מכונית מסוג סאאב מודל 65 שבקושי נוסעת!
יאללה יוצאים לדרך! בשעה 21:00 אני מגיע למרכז רחובות, “מה אני עושה עכשיו?”. נזכרתי בטלי מרחובות, אותה הכרתי בשירות הצבאי וגם היא רקדה ריקודי עם, אולי היא מכירה אותה? התקשרתי אליה אבל היא לא מכירה את דגנית.
“מה אני עושה עכשיו?”, הלכתי ברגל מאה מטרים והבנתי שאני בשכונה דתית. מה עושים? יאללה, על החיים ועל המוות! למיטב שיפוטי אין כאן בעיה חוקית ומוסרית אז יאללה! אקשן!!!
אבל מה עושים? לא נשארה לי אופציה ולכן החלטתי לגשת לבניין הראשון שראיתי, לדפוק על הדלת ולשאול: “דגנית בבית?”. אני עושה את זה ומישהי עונה לי ש…: “אין כאן דגנית!”.
אני ממשיך הלאה ומחליט לדלג כל פעם שלושה בניינים מתוך הבנה שאנשים מכירים את אלה בבניין הסמוך…
אני ממשיך בשיטה הראשונה עוד ועוד, כאן צריך לומר שדגנית היא בלונדינית ובהירה. אני מגיע לבניין נוסף, דופק על דלת בקומת קרקע ופותחת לי את הדלת בחורה כהת עור ושחורת שיער. אין סיכוי שדגנית גרה כאן, ואני שואל חסר אמונה: “דגנית גרה כאן?”.
היא עונה לי: “לא”, אבל טון קולה אומר לי משהו. ה ”לא” נשמע סקרן, מתפלא. לא “לא” רגיל. אני מנסה ושואל: “את מכירה אותה?”, היא מהנהנת בראשה ואומרת: “היא חברה שלי”. כאן עליי לגייס את כל קור הרוח שלי, עליי להיראות טבעי וזורם.
“תראי, קבעתי איתה אבל שכחתי את הכתובת”. אני מתפלל (בכל זאת שישי בערב…) שהיא “תקנה” את זה. היא קנתה! “הכתובת היא רחוב שפינוזה 20”.אני מתאפק לא לקפוץ משמחה ומספיק לשאול: “איך אני מגיע לשם?” היא מנחה אותי (הסיכוי שהייתי מצליח להגיע לשם בשיטה בה נקטתי היה אפסי).
רגע לפני שאני מודה לה, אני ממשיך: “שכחתי את שם משפחתה, את יכולה לומר לי?” “ואלך” היא עונה.
אני יוצא לדרכי, מגיע אחרי עשר דקות הליכה לבניין. משפחת ואלך גרה בדירה 9, עליתי. אני עומד ליד הדלת, מסדר נשימה, מחייך לעצמי, נוקש בדלת… הדלת נפתחת ואחיה הקטן בפתח: “דגנית בבית?” אני שואל. “כן” הוא עונה והולך לקרוא לה. אני מחכה ו”דגנית מרחובות” מופיעה! המשימה הושלמה!
“שלום” אני אומר, “זוכרת מאתמול?”. היא בהלם, מכניסה אותי פנימה. אני מספר את הסיפור ה”ג’יימס בונדי” והיא בשוק. הפעם הצלחתי להוציא ממנה את הטלפון 🙂
לפני כמה שנים חודש הקשר בינינו בפייסבוק ודגנית הזמינה אותי לארוחת חג בביתה עם חברים. לפני שהגעתי, ביקשתי את הכתובת והיא אמרה לי: “אתה? אתה צריך כתובת?”. אמרתי לה: “אני מפעיל את “ג’יימס בונד” שבי רק כשאני צריך. אם אין צורך אני מבקש כתובת ושם בוויז 😉”.
אז א. וכל מי שמהסס/ת, אני מקווה שקיבלתם השראה לפעול!

You only live once.

מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש