אני לא יכול? אני אראה לך!!! - שבוע 288

פורסם: אוגוסט 5, 2022  |  על ידי: יובל עילם

הטור הבא מיועד לכל אדם!
ובפרט למחנכים ולמחנכות, למאמנים ולמאמנות, למפקדים ולמפקדות ולהורים.
סיפור 1️⃣: תחושת מסוגלות.
שלשום עשיתי אימון מאתגר ליהלומים, ואז חיכה להם תרגיל עוד יותר מאתגר שבו הוכחתי להם שיש בהם הרבה מעבר למה שידעו! על החולצה שאותה הם לובשים, מתחת ללוגו מופיע המשפט: “לגלות את העוצמה שבך”.
הם ביצעו תרגיל פיזי ארוך ומתיש. בסיומו אמרתי להם: “עכשיו אתם הולכים לשפר את התוצאה שלכם!” .לכאורה משימה בלתי אפשרית, אבל רובם עשו את זה!
תחושת מסוגלות היא ההכרה וההבנה שאנחנו מסוגלים לעשות דברים שלא תיארנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים. כך הביטחון העצמי עולה, הנכונות שלנו לעשות דברים חדשים, דברים מיוחדים ולשבור את השיאים של עצמנו ושל אחרים.
זו לדעתי אחת המטרות החשובות שצריכות להיות במערכת החינוך.
סיפור 2️⃣: להצליח למרות המורה.
בסדרה נהדרת בנטפליקס בשם “חוקי המשחק – כללי המאמן לחיים” מופיע גם דוק ריברס.
הוא סיפר שבכיתה א’ המורה ביקשה מכל אחד לכתוב מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. ריברס כתב: “אני רוצה להיות שחקן כדורסל מקצועני”. המורה מיד מחקה את זה ואמרה לו: “תנמיך את הציפיות שלך ותהיה ריאליסטי”.
ריברס חזר ללוח ואמר: “אני רוצה להיות שחקן כדורסל מקצועני”. היא מחקה את זה שוב ורצתה לשלוח אותו הביתה.
אבא שלי חזר איתי לבית הספר ואמר: “אתה מתנהג באופן נורא בבית הספר, אתה לא מקשיב, אתה לא מתרכז, אתה תמיד עושה שטויות. המורה צודקת, אתה לא תהיה כזה, אתה לא תגיע לכלום”.
אבל ממש לפני שנכנסנו הוא אמר: “תשמע, זאת שאיפה נהדרת”. אבל הוא אמר, “לא משנה מה השאיפה שלך, עכשיו זה מוקדם מדי, אבל ברגע שבאמת תחליט מהי, תוודא שאתה מסיים את המרוץ”.
חזרתי לכיתה והמורה אמרה לי לכתוב על הלוח. כתבתי: “אני רוצה להיות שחקן כדורסל מקצועני”. כל הילדים התחילו לצחוק. המורה הביטה באבא שלי שהניד בראשו כאומר: “הילד שלי עקשן”.
ריברס הפך לשחקן מקצועני בקבוצה אטלנטה הוקס, ואח”כ הפך למאמן וזכה עם בוסטון סלטיקס באליפות הליגה.
הוא מספר שאמא שלו חינכה ואמרה לו: “אל תהיה קורבן”.
סיפור 3️⃣: לעשות מהפכה בריאותית.

אני מאמין שאיש חינוך שדורש מחניכיו לשתף בדברים אישיים צריך להוות דוגמה אישית. מבחינתי זה אומר לא רק לרוץ ולזחול איתם על החוף ולטפס בדיונות, אלא גם לשתף בדברים אישיים.
משום מה אנשי חינוך רבים שומרים מרחק מתלמידיהם. הם מבקשים פתיחות ושיתוף, אבל לא עושים זאת בעצמם. אני טוען ש”מעשינו הם הדגל שלנו!”. אתה מצפה לשיתוף? תדגים את זה.
אז הנה שיתוף אישי: לפני מספר חודשים עשיתי בדיקות דם. הכולסטרול היה 238 מ”ג והרופאה הנחתה אותי לקחת כדורים (סטטינים). סירבתי ואמרתי לה: “אני אראה לך איך בעזרת תוכנית תזונה וספורט אני אעשה שינוי”.
הרופאה אמרה: “לא יעזור לך, זה עניין גנטי”. אני אוהב לשמוע משפטים כאלה, זה מדליק אותי. עשיתי שינוי 180 מעלות בתזונה ובפעילות הגופנית (בקרוב ארחיב על כך), ועל הדרך גם הורדתי 8 ק”ג ממשקלי.
ביום שלישי האחרון אחרי ארבעה חודשים של תוכנית הגיע היום, עשיתי את הבדיקה.
הכולסטרול ירד מ-238 מ”ג ל-203 מ”ג! הכולסטרול הרע ירד ב-23%!אז נראה שהגנים שלי טובים 😉
אני לא יכול? אני אראה לך!!!
אז איך אתם מגיבים כשאומרים לכם שאתם לא מסוגלים? נכנעים או מסתערים? הבחירה בידיכם!
מוזמנים לשתף

שבת שלום 🌺🌸🌷

יובל עילם