בר פלח ז"ל ובריו יבדל לחיים ארוכים - השראה משני אריות. שבוע 294.

סיפור 1️⃣: אריה ראשון.חוסן מנטלי הוא אחד הנושאים שצריכים להיות מרכזיים בחינוך ילדינו.פיתוח תחושת מסוגלות, ביטחון עצמי ואמונה ביכולת שלנו להצליח.
יום רביעי בצוהריים, אני נערך לאימון על חוף הים עם האריות הצעירים.ימי רביעי הם אימונים עם דגש על פיתוח תחושת מסוגלות.אני מתלבט בין אימון קשוח על הדיונות לבין אימון קשוח על החוף.
לפתע אני מקבל ידיעה הורסת - בר פלח סגן מפקד סיירת הנח"ל נהרג. הלב נצבט.
רק לפני שנה פגשתי אותו בשטח באליפות כושר קרבי.עשיתי טעות ולא הבחנתי בו כשהגיע אליי מאחור, הנחית עליי צ'פחה חזקה והזכיר לי את האימונים שעבר אצלי לפני הצבא.
איך מתמודדים עם מכה כזו? הלב עם המשפחה ועם בת הזוג.שוחחתי עם קצינים בוגרים שלי מחטיבת הנח"ל ומיחידת עוקץ בה שירת. כולם שבורים.
לאורך 37 שנים אלה הרגעים הקשים ביותר בעבודה. רבים מאוד מבין בוגריי מגיעים ליחידות הקרביות ביותר, ויחד עם חבריהם הם מסכנים את חייהם יום-יום למען כולנו.
הגעתי לאימון וסיפרתי לחניכים על בר והמפגש האחרון שלי איתו לפני שנה.עמדנו דקה לזכרו ויצאנו לאימון.
יהי זכרו ברוך! 🙏


סיפור 2️⃣: אריה שני. שלשום כתבה סיון רהב מאיר על חניך יקר נוסף שלי.הפוסט חשוב לכולנו ובעיקר לאלה השואפים להצליח.
רן בר-יושפט, או "בריו" בכינויו, היה במחזור 15 שלי (לפני 22 שנה) ומאז אנחנו בקשר הדוק.בריו סיים בימים אלה את תחרות "איש הברזל" ("איירון מן") בספרד: 3.8 ק"מ של שחייה, רכיבה על אופניים לאורך 180 ק"מ ואז ריצת מרתון מלאה של 42.2 ק"מ.
אבל המסר שהוא ביקש להעביר לא קשור דווקא לספורט, הוא נוגע לכולנו וכך הוא מספר:
"התחרות נקבעה זמן רב מראש, ואף אחד לא ידע שיהיה באותו יום גל חום באירופה.כ-1,800 איש התחילו את התחרות, ורק כ-1,400 סיימו אותה. זה אומר ש-400 איש, כמעט אחד מכל ארבעה, פרשו באמצע. זה מאוד נדיר.
מה קרה כאן?חלקם פשוט התעקשו לעשות את הכול הכי מהר, כמו באימונים שלהם, ולא קלטו שזה בלתי אפשרי בכזה חום.אני הבנתי על ההתחלה שאין סיכוי לשבור פה שיאים של עצמי, ורק חשבתי מה כן צריך לעשות על מנת להצליח לסיים את התחרות.
צריך להבין שזו תחרות יקרה מאוד, שאנשים משקיעים בה אלפי שעות אימונים, וזה ממש מבאס לראות אנשים מסביבך שפשוט מתעלפים באמצע, כי הם לא מצליחים להרפות קצת.כל הזמן הצוותים הרפואיים פינו אנשים שהחליטו שהם רוצים הכול או כלום, אפס או מאה. אז הם קיבלו כלום, אפס. גם איש ברזל צריך לדעת להתגמש...
לעומתם, אני ועוד רבים עצרנו בכל תחנת שתייה לאורך הדרך ודאגנו לשתות.היו גם קטעים שבהם הפסקתי לרוץ ועברתי להליכה, בלי להתבייש.
עצרתי כמובן גם לתפילת מנחה מהירה, מה שאחרים אולי ייראו כ'בזבוז זמן', ובסופו של דבר סיימתי עם חיוך גדול ועם דגל ישראל (שסחבתי איתי לאורך כל הדרך). אמנם זה לקח לי שעה וחצי יותר ממה שתכננתי ושרציתי, אבל אני מרוצה.
נדמה לי שיש כאן נקודה עמוקה:מרוב רצון להיות מספר 1, לפעמים נופלים בצד הדרך, ולא רק בתחרות כזו.אבל אפשר לעבור מהליכה לריצה, אפשר לדווש לאט ולעצור לנוח, העיקר להמשיך להתקדם, בכל תחום בחיים, בקצב שמתאים לנו".----------מוזמנים לשתףשבת שלום 🌺🌸🌷יובל עילם


עורך הטור: אופיר בראף.עוזר טכני: עמית איזינגר.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.