פורסם על ידי: יובל עילם
השבוע חל יום האישה הבינלאומי,
ובכלל נדמה כי יש שינויים אדירים בכל הנוגע למעמד האישה וקידומה וזה נפלא.
באופן אישי אני מאחל לנשים שיום יגיע ולא יהיה צורך ביום האישה הבינלאומי,
חודש האישה או כל דבר אחר משום שהן יזכו להכרה, הערכה ככל אדם!
32 שנות חינוך דרך העולם הגופני לימדו אותי את היופי והעוצמות הפנימיות שאליהן
ניתן להגיע ולגלות לבנים ולבנות את העוצמה שבהם.
לכבוד הנשים וכל הבנות המדהימות שהיו אצלנו אני רוצה לשתף בשלושה סיפורי השראה על בוגרות שלנו.
סיפור 1⃣ דנה. לגבור על הפחד.
שנת 2003 דנה מגיעה אליי. יש לה חלומות גדולים בצבא. הרקע שלה: בלט.
באחד האימונים הצבתי בפני חניכי אתגר: לטפס למקום קצת גבוה וקצת מפחיד.
דנה היססה (בכל זאת בלט זה על הקרקע), התבוננה וביקשה שאוותר אבל
זו הנקודה שאני הכי אוהב בעבודה שלי, זו הנקודה של הגילוי החדש,
שאחריה את רואה את עצמך אחרת לגמרי מבחינת המכשולים והמגבלות.
נתתי לה מבט והיא הבינה שאין לה ברירה… דנה התגברה, טיפסה יחד עם הבנים ועשתה זאת מעולה.
שלוש שנים אחרי, סיימה קורס טייס ומשרתת עד היום במילואים (ארבע בנות בוגרות שלי סיימו את הקורס).
סיפור 2⃣ עינב. לחלום ולכוון גבוה.
שנת 2001 עינב מגיעה אליי, החלום שלה הוא להיות “מד”סית” (מדריכת ספורט) בצבא.
אלא שהצבא לא איפשר לה. אחרי אינספור מכתבים ומאבקים היא קיבלה אישור למבחנים!
היא שמחה מאוד וגם עברה אותם בהצלחה!
ואז היא באה אליי ואמרה לי: “יובל, האמת היא שמה שאני באמת רוצה זה קורס חובלים!”
לכאורה הייתי יכול לכעוס שאחרי כל המאמצים להגיע לקורס מדסיות היא פתאום משנה כיוון.
אלא שאני חייכתי בהבנה.
ראיתי שהאמונה שלה בעצמה התפתחה והנה היא באמת הולכת על החלום שלה!
ושוב מאבק לקבל זימון לחובלים!
עינב קיבלה את הזימון, עברה את הגיבוש בהצלחה והיתה בקורס היוקרתי קרוב לשנה.
היא למדה שאפשר ומותר לחלום ולכוון גבוה!
סיפור 3⃣ שירי בן ארצי. לגלות את העוצמה שבך.
שירי הגיעה אלי בשנת 1990 במטרה להתכונן לגיוס.
עברו שנים והנה יום אחד אני מקבל ממנה בהפתעה מייל מרגש עד דמעות ובו היא כותבת לי:
“שלום יובל, שמי שירי והייתי חניכה שלך במחזור 5 (1990-1) .
כשהגעתי אליך רציתי לקבל מסגרת שתכין אותי לצבא ואכן קיבלתי.
הגעתי לצבא מוכנה ורגועה, עשיתי שירות מעניין, יצאתי לקצונה ומשם לחיים.
כמה שנים לאחר מכן,
אובחנתי עם מחלה נדירה וחשוכת מרפא ושם בתוך מחלקה פנימית בבית החולים “בלינסון”,
כואבת אחרי צינתור של שמונה שעות ומתכוננת לקראת ניתוח נוסף,
מצאתי את עצמי באותו הלך הרוח שבו הייתי תשע שנים מוקדם יותר,
כשרצתי במעלה הדיונה המקוללת מעל חוף סידני עלי.
נזכרתי איך באחד האימונים ראית אותי נעצרת בטיפוס על הדיונה מתוך הקושי והכאב.
חשבתי שתאפשר לי לעצור, לנוח, לוותר לעצמי קצת,
אבל אתה ניגשת אלי ולחשת לי: “את לא עוצרת! את לא מוותרת לעצמך!”
ידעתי בוודאות שאין מצב שאני לא מגיעה לפסגה ועוברת את המכשול הזה.
ברגעים הקשים שבהן נלחמתי על חיי נזכרתי בך ובאותה סיטואציה על הדיונה.
זה נתן לי כוח אדיר והשראה!
אותה רוח לחימה, נחישות ויכולת התחברות למאגרי הכוח הפנימיים שלי מלווה אותי גם היום –
שבע שנים לאחר אותו איבחון ראשוני שבו נאמר לי שיש לי רק שנתיים לחיות. רציתי לומר לך תודה”
לאורך השנים עברו אצלנו קרוב ל-500 בנות. לא כולן רצו והגיעו לתפקידים יוקרתיים אלא שזו לא המטרה העיקרית שלנו.
כולן למדו לגלות עוצמות שלא ידעו שיש בתוכן, שיפרו את הביטחון העצמי, את היכולת לעמוד מול קהל ולדבר,
להבין שהן מסוגלות, שמותר להן לחלום ובעזרת נחישות, הצבת מטרות והתמודדות עם כישלונות להגיע רחוק!
זה בכלל לא עניין של הכנה לצה”ל. זה רק התירוץ!
אולי יבוא יום ומהגיל הרך נחנך לא רק את הבנים אלא גם את הבנות שאפשר ומותר לחלום,
וניתן לכולם את הכלים להגשים אותו. לו יהי.
היום התפרסמה בעיתון “צומת השרון” כתבה מקסימה ומרגשת לכבוד הבנות שלנו
ובכלל לכבודן של הבנות, מוזמנים לקרוא: https://www.tzomet-hrz.co.il/news/9737
אני מקדיש את הפוסט לאישה שנתנה ונותנת לי/לנו השראה לעוצמות, בטחון עצמי וחוכמת חיים – אמא שלי! ❤
מוזמנים לשתף (כאמור, במיוחד נשים ובנות).
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש