“המעז מנצח!” – שבוע 240
פורסם על ידי: יובל עילם
שני משפטים שאני אוהב:
“המעז מנצח”.
“תהילתינו איננה נמדדת באי יכולתינו ליפול, כי אם ביכולתינו לקום לאחר הנפילה”.
סיפור 1️⃣: שנה 36.
ביום רביעי פתחתי את השנה ה-36 שלי במרכז החינוכי שהקמתי ב-1986, היה מרגש ומפעים לראות ים של בני נוער.
את יותם, הראל, אמיר וחבריהם מצור הדסה ליד ירושלים, בר מחיפה, גיא, איתמר ורועי מקיבוץ להב בנגב, ועוד רבים וטובים מכל הארץ.
בני נוער מדהימים שמגיעים שלוש פעמים בשבוע מכל הארץ להרצליה.
אחד הנושאים המרכזיים בתוכנית הלימודים שלנו עוסק בהצלחה בצבא ובחיים.
בתוך זה, בולט העיסוק בהתמודדות עם כישלונות ועם אכזבות.
אחד הדברים המשותפים לכל הבוגרים ולכל הבוגרות שלי הוא הכרות והפנמה חזקה של המשפט “תהילתינו…”.
שנה חדשה לכולנו היא הזדמנות ואפשרות להתחלה חדשה, מרעננת ומרגשת ובכל התחומים.
אז למה רבים מאיתנו תקועים? בגלל הפחד.
הפחד לשנות, ליפול, להתאכזב ולא להצליח.
הרי המעז לא תמיד מצליח להשיג את כל המטרות שהציב לעצמו, אבל הוא תמיד מנצח מבחינה אישית בכך שניסה ולא ויתר לעצמו.
אבל מה האפשרות השנייה?
להישאר תקועים? סובלים? חולים ב”קטרת”?
תחשבו על זה ש”קטרת” מובילה למחלות נוספות ולעיתים קשות מאוד!
אז גם למען הגוף שווה להתחיל מחדש.
אני יכול לכתוב ספר על הקשיים, ההתמודדויות והנפילות, אבל ידעתי להתחיל מחדש ובעיקר לפני שלוש שנים כשסגרתי את כל 12 הסניפים שהיו לי למרכז אחד בהרצליה תחת הידיים שלי.
חששתי מאוד ולשמחתי אחרי השנה הראשונה שבה הסתגלנו למצב החדש, זה עובד היטב.
אתם מהססים ומתלבטים?
מה הייתם אומרים לילדיכם, או לחברים שלכם לעשות?
יאללה, תנו דוגמה אישית!
סיפור 2️⃣: פרידה ואהבה חדשה.
לפני חמש שנים נפרדתי מאם ילדיי.
תהליך לא פשוט כשיש שלושה ילדים קטנים מאוד.
כשהכרנו הייתי בן 42, ובחברה הישראלית כשאתה בסטטוס כזה – רווק בן 42, אתה מתויג: “ככל הנראה, משהו לא בסדר איתו”.
המחשבה על פרידה הייתה לא פשוטה, אבל הרגשתי שאם יהיה לי טוב, גם לילדיי יהיה טוב, וכך היה.
לא חשבתי לרגע על המצב החדש שלי “בשוק”: גרוש בן 52 עם 3 ילדים קטנים.
הדבר היחיד שהיה חשוב עבורי באותו זמן, הוא להיות במקום שבו טוב לי.
התחלה חדשה גם אם אלך אל הלא נודע.
העזתי! חיים פעם אחת!
גיליתי שהסטטוס החדש שלי הוא דווקא אחלה וסבבה בקרב נשים רבות.
בגיל 42 ללא ילדים הייתי מוקצה, ובגיל 52 עם 3 ילדים אני סבבה.
וכאן התחיל מסע לא פשוט של חיפוש והכרות (“תהילתינו”).
דרך מעניינת מאוד, עד שהגעתי לבחורה שנראתה מעולה ולטעמי, “אבל” היא בוגרת הטכניון להנדסת אלקטרוניקה.
אללה יוסטור, הדעות הקדומות רצו בראש עד שנפגשנו.
רק השם טכניון מפחיד מישהו מתחום החינוך, ועוד אלקרוניקה?! מה לי ולזה?
על מה נדבר על פרוטונים ואטומים? 😃
היום אחרי שנתיים נהדרות ביחד, אני חושב שיש מצב שהיא בעצם בוגרת החוג לפסיכולוגיה או עבודה סוציאלית. למה?
משום שמעולם לא פגשתי אישה עם יכולת נתינה, הקשבה והכלה כמו של מרגנית.
אז תודה למרגנית המופלאה והאהובה על שנתיים נהדרות, תודה שלא נכנעתי לדעות הקדומות, וגם תודה על הרעיון שלך לטור הנוכחי 🙏❤ (לא הייתי סגור על הנושא הראוי ושוב קיבלתי ממנה סיוע).
סיפור 3️⃣: הפסנתר פרק ג’.
מי שמכיר אותי וקורא את הסיפורים בפוסטים מדי שבוע, מכיר את סיפור הפסנתר:
רכשתי אותו כמתנה לחברתי לפני 30 שנה והוא נשאר אצלי.
ניסיתי ללמוד לנגן אצל נחמה טלפז המדהימה וויתרתי.
ביום ראשון, הוא חוזר אליי להתחלה חדשה.
שנה חדשה – התחלה חדשה.
החלטתי לנסות שוב.
בכל זאת, אני רגוע ושלו יותר וגם סבלן יותר. גם הסיפור הזה הוא על העזה, “תהילתינו” וניסיון מחודש משבוע הבא!
הבוקר סיפרתי לנוער שבכדי להיות טוב במשהו, שלא לומר להצטיין, חייבים לדעת “לעבור את הגלים שמתנפצים על החוף”, ואז אפשר להפליג ולשוט בים הגדול.
אז הדרך לנגן את שופן עוד רחוקה, אבל אני מודיע מכאן לשכנים שלי: תהיו מוכנים! (כמובן לא בין 2-4 😀).
אני מאחל לך אומץ להתחלה חדשה ללא מורא ופחד, עם אומץ לקום אם וכאשר יהיו נפילות (“תהילתינו”).
במה? הבחירה בידיך/בידייך!
התחלה חדשה במקצוע, באהבה, בתחביב או במחשבה על מישהו או על משהו.
אפשר אפילו התחלה בלהעריך את העץ או את הפרח בגינה שלידך.
הטור המצולם:
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
