לתת את הלב – שבוע 186
פורסם על ידי: יובל עילם
מוקדש לזכרה של פרופסור דינה לב ז”ל
הטור המצולם:
סיפור 1️⃣: פרופסור לב.
“הלכה לישון ולא קמה: הרופאה שנתנה את הלב איננה” (מתוך “כאן דרום – אשדוד” מאת: דור גפני).
מותה הפתאומי של פרופ’ דינה לב בגיל 55, מומחית לרפואת סרטן השד והמנהלת המוערכת והאהובה של היחידה לטיפול בסרטן השד בבית החולים אסותא שבאשדוד, הותיר את המטופלות והקולגות שלה בהלם מוחלט.
פרופ’ דינה לב הלכה לישון ולא קמה עוד. גורם המוות עדיין אינו ידוע באופן ודאי.
בריאיון שנערך איתה בעבר סיפרה לב, שעברה להתגורר באשדוד, קרוב לעבודה: “רפואה היא מקצוע של תשוקה ושליחות. התמחתי בכירורגיה בבית החולים איכילוב. את שלושת ילדיי ילדתי תוך כדי התמחות, הרבה לא ראיתי אותם, אפשר להגיד שאני לא האמא הטיפוסית”.
לב נודעה כרופאה וכמנהלת שמעניקה יחס אישי למטופלות שלה. “אני נורא נקשרת למטופלות שלי והן חברות שלי, זה מאוד אישי”, סיפרה לנו באותו ריאיון. “ממש לאחרונה נפטרה לי חולת סרטן שד שהייתה מאוד יקרה ללבי ולקחתי את זה מאוד קשה”.
“הנשים האלה נכנסות לי ללב. לכל המטופלות שלי, לא רק לאלה שחלו, אני נותנת את מספר הטלפון האישי שלי ואנחנו בקשר רציף. אני טוטאלית, זאת גם מעמסה, חוסר היכולת להפריד בין המקצוע לחיים הוא לפעמים קשה”.
זו אחת ממאות התגובות לזכרה: “פרופ’ דינה לב המדהימה! הרופאה הכי מכילה ומיוחדת שהכרתי ושטיפלה בי במרכז מירב בשיבא. שנונה, ייחודית, לא נשאבת לזרם הרוטיני. אני לא מעכלת שחייה נגדעו כך באיבם. הפסד גדול לעולם הרפואה ולאונקולוגיה. נוחי בשלום – יהי זכרך ברוך😢”.
❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤
קראתי את הסיפור העצוב וחשבתי לעצמי: “מה אתה יכול לקחת מהסיפור העצוב ולא בהכרח בהקשר למותה?”
לפני כמה שנים קראתי כתבה גדולה עם בכירי הרופאים בישראל ובה הם נשאלו להמלצות שלהם לבריאות טובה.
רובם ככולם המליצו על תזונה בריאה, פעילות גופנית, שינה ורוגע.
ואז הם נשאלו מה הם מיישמים מהמלצותיהם? ורובם ענו: “שום דבר כמעט”.
אז הנה שלוש תובנות שלדעתי נוגעות לרבים מאיתנו:
סיפור 2️⃣: מקצוע תובעני.
אחד מבוגריי, רופא, סיפר לי לפני שנים על ההתמחות שלו בטורונטו, קנדה. אחרי חיי עבודה מטורפים כולל משמרות מסביב לשעון, סיכון חיים בנסיעות הביתה אחרי עבודה פתאום הוא הגיע לבית חולים שבו תרבות העבודה של רופא היא 09:00 עד 17:00 ואז הביתה למשפחה!
למה לא אצלנו? למה רופאים בישראל צריכים לסכן את חייהם (ואת שלנו…)? להקריב את חיי המשפחה למען העבודה?
אבל זה לא רק ברפואה! רבים מאיתנו (כולל אותי) חייבים להרגיע ולהיכנס לפרופורציות!
סיפור 3️⃣: להיות פראייר” ולא לבזבז אנרגיות.
אהוד, אחד הבוגרים שלי וטייס קרב בכיר בחיל האוויר היה אומר, בין השאר, בהרצאות שלו מול היהלומים שלי: “אני אוהב להיות פראייר”, אני מעדיף להיות חכם בחיים מאשר להיות צודק.
כשמישהו עוקף אותי על הכביש בפראות, אני לא מתחיל להאבק בו, אני משחרר אותו. חבל לבזבז אנרגיות שלא לצורך.
כמה מאיתנו מקפידים על כך מדי יום? כמה פעמים אנחנו נלחמים, מתווכחים ומכלים אנרגיות תוך השקעת לחץ ועצבים? ועל שטויות!
השבוע ביקרתי בחנות שבה נרכשה עבורי מתנה, רציתי להחליף במשהו אחר. מאחר וחלפו מספר חודשים (כולל סגר קורונה) הם החליטו שלא להחליף לי. מראש ראיתי בכך מבחן בשבילי. כשקיבלתי תשובה שלילית, חייכתי, אמרתי תודה ויצאתי.
מאבק? שיימינג? טלפונים ועצבים? לא תודה. ממשיכים הלאה!
סיפור 4️⃣: הכרת הטוב ופרגון.
אף אחד לא ציפה למותה הפתאומי של פרופ’ לב. כמה היו מפרגנים לה בעודה בחיים לו היו יודעים שמותה קרב?
המסקנה לגבי כולנו היא אחת: לפתוח את הלב ולשתף היום, עכשיו ובאומץ את לבנו בפני היקרים לנו!
“יש לומר שבחי אדם בפניו ולא רק אחרי מותו”.
למי יש אומץ?
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
