מבחן האומץ - שבוע 226
פורסם על ידי: יובל עילם
הטור המצולם:
סיפור 1️⃣: בפתאומיות.
ביום ראשון התבשרתי שאביו של אחד החניכים שלי נפטר. ככה פתאום בגיל 56 מדום לב.
מסוג הידיעות שלא יגיעו למהדורות החדשות משום שהן אינן מעניינות את הציבור.
ניחמתי את המשפחה וחשבתי על אישה ושלושה ילדים מקסימים שהולכים לישון וקמים בבוקר לסיוט כזה.
56 זה גם הגיל שלי ואי אפשר שלא לחשוב מחשבות…
האבא שנפטר עסק המון בספורט ובום דום לב.
חשבתי מה אפשר לעשות עם טרגדיה כזו, ואמרתי לעצמי: “תשנן שוב ושוב: שום דבר לא מובן מאליו. אם חס וחלילה יקרה לי משהו על מה אצטער בעיקר?
לא על הרצאה, סדנה או קורס שלא העברתי.
לא על עבודה או משרה מכובדת שדחיתי.
על דבר אחד מרכזי – זמן עם הילדים הקטנים שלי”.
לכן החלטתי עם עצמי שאני אכניס עוד זמן לילדיי על חשבון זמן עבודה. בממוצע יש לי בשבוע 30 שעות זמן איכות איתם, אני רוצה עוד. עוד חויות, עוד הזדמנויות להקשיב, לתת ולחבק. זאת זכות שאיננה מובנת מאליה.
סיפור 2️⃣: אסון הרכבל.
גם הוא התרחש ביום ראשון ואני חושב שכולנו מנסים לעכל את האסון הזה.
אתמול בבוקר אני פותח את הרדיו תוך כדי נסיעה ושומע דיווח על התאונה ואני לא יכול להקשיב. פשוט לא יכול.
מדברים על איתן בן החמש שמתעורר ואני לא יכול ובורח ל-88 FM ונופל בדיוק על אריק איינשטיין הנפלא ששר:
“אז אולי תפסיק עם העולם לריב, אז אולי תרגיש הרבה יותר יציב”.
על רקע כל הטרגדיות המתרחשות, אני חושב על מה אנחנו מכלים אנרגיות, עצבים וחרמות.
כשאני נכנס לשיחות עומק עם אנשים אני מגלה שכמעט בכל משפחה יש כאלה שמחרימים אחרים ועל מה?
אנחנו העם היהודי, עם לא מעט ייחודים אבל וואו, כמה יצרים יש בנו.
בכל יום אני קורא, שומע ונזכר בבדיחה על היהודי שהגיע לאי בודד ובנה שני בתי כנסת.
משנשאל (עזבו שתכלס הוא על אי בודד😉) למה? הוא מצביע על האחד ועונה: “בזה אני אתפלל ובשני כף רגלי לא תדרוך!”.
אני חוזר לשיר הנפלא של יענקל’ה רוטבליט עם הלחן הנהדר של מיקי גבריאלוב “צא מזה”:
“שוב לא שקט,
שוב מתוח ובועט,
מין גיל כזה,
כל אחד עובר את זה,
צא מזה, מה איתך,
אמא מבשלת בשבילך.
שוב בלי מנוחה,
משהו אוכל אותך,
עוד כוס קפה,
זה אוחז ולא מרפה,
קח עכשיו ספר טוב,
שם ודאי תמצא על מה לחשוב.
אז אולי תפסיק עם העולם לריב,
אז אולי תרגיש הרבה יותר יציב.”.
ועל רקע הטרגדיות שאירעו, חשבתי על עוד אחת שלא התפרסמה – פרופורציות לחיים.
לאחרונה אני כותב על בחינות הבגרות וחוסר הרלוונטיות שלהן לחיים שלנו.
כמה נפלא היה לו היו מלמדים אותנו לעומק פשוט איך לחיות.
לפני כשבוע הראיתי ליהלומים את השקף שבו נשאל קונפוציוס: “מה מדהים אותך ביותר בבני האדם?”
תשובתו הייתה: “בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.
בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה, וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו”.
סיפור 3️⃣: מבחן האומץ.
הגעתי שלשום לאימון על רקע השקיעה ובסיום אימון מפרך ציפה ליהלומים תרגיל אומץ.
סיפרתי להם על מה שקרה לאביו של אחד החניכים ונתתי להם משימה: יש לכם שלוש דקות לטלפן או לשלוח הודעת וואטסאפ לאמא ולאבא ולומר להם תודה ושאתם אוהבים אותם.
שום דבר לא מובן מאליו!
אנחנו לא רוצים להצטער על כך שלא שיתפנו את הורינו ברגשות שלנו אליהם.
ואתם? מה עם תרגיל האומץ שלכם? לילדים שלכם, להורים ולחברים.
הזמן היחיד, שתכלס קיים הוא זמן ההווה וכפי שאמר הלל הזקן במסכת אבות:
“הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי.
וכשאני לעצמי, מה אני.
ואם לא עכשיו, אימתי.”.
בשורות טובות וסוף שבוע נעים🌺
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
