מסדר כנפיים - שבוע 256
פורסם על ידי: יובל עילם
סיפור 1️⃣: קורס טיס והצמחת כנפיים.
שלשום הסתיים קורס טיס מספר 183, מסדר כנפיים!
כל הכבוד למסיימים ולמסיימות 🙏
החודש התגייסו לצה”ל 72 יהלומים שהיו אצלי, ומתוכם 68 ליחידות המובחרות.
בסיום המסלול המפרך הם יקבלו כנפיים.
אני בוחר לראות את הכנפיים כביטוי לשלב בגרות, כשם שהשיר “עוף גוזל” הפך לביטוי.
אבל הנקודה העיקרית שעליה אני רוצה לדבר הפעם, היא הצמחת כנפיים!
כל הורה רוצה שילדו יוכל לפרוס כנפיים ולעוף מהקן החם.
שידע להסתדר כלכלית, שידע לשמור על עצמו, שיהיה מאושר ושיצליח.
השירות הצבאי הוא הזדמנות, הזדמנות לאלפי בני נוער להצמיח כנפיים ואני אסביר.
סיפור 2️⃣: מ. סיפור השראה.
“כולם מוצלחים, אבל אם תשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחיה את כל חייו בתחושת כישלון”. אלברט אינשטיין.
מדי שנה מגיעים אליי בני נוער שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי בבית ספר.
נהפוך הוא, הם סופגים עקיצות וירידות, לעיתים גם משפטים כמו: “לא יצא ממך כלום”, וכל זאת משום שיש להם “קוצים בטוסיק”.
הם אנשים מרשימים ומקסימים, אבל לא באים לידי ביטוי בשינון ובתרגול בישיבה על כיסא בבית הספר.
הבעיה היא שבית הספר, ההורים והסביבה משפיעים במידה רבה על הביטחון העצמי, האמונה ותחושת המסוגלות.
הילד עלול לחשוב שהוא באמת כישלון, וכאן תהליך הבניה לקראת הגיוס יכול לעשות שינוי של 180 מעלות.
אני רוצה לתת דוגמה ולספר על מ., שהיה אצלי לפני שנתיים והתקבל לסיירת מטכ”ל (1 מתוך 100 בני נוער שמנסים מצליח).
כך הוא כתב לי לפני הגיוס:
“…אין סוף תודות יובל.
כשהגעתי למרכז מילד שלא מסתדר במסגרת הלימודית, ושמולו הוא רואה בבית הספר שמדברים על ערכים או על עזרה לזולת, אבל שכל המילים שמדברים נשארות בגדר מילים.
מילד שהגיע פסימי ושלא מאמין בעוד “חירטוטים” על ערכים וכל מיני.
לא הבנתי על מה מדובר כשדיברת על ערכים, וחשבתי שזה כמו שמדברים בבית הספר.
פתאום לראות שזה הופך למשהו אמיתי, שמיום ליום מחלחל פנימה ושאתה מרגיש את זה באמת, זה שינה לי את ההסתכלות על הדברים בכל מה שקשור לרצינות, לנחישות, לאיתנות, לתחקור וליישום.
היום אני יודע להגיד שאני מסוגל!
תחושה פנימית אמיתית, ועם זה אני מרגיש שאני יכול לנצח את העולם.
רציתי להגיע לך פשוט תודה.
אשמור איתך ועם המרכז על קשר, זה עמוק אצלי בלב.
תודה תודה תודה🙏”.
סיפור 3️⃣: מתי ואיך מתחילים להצמיח כנפיים.
לנגד עינינו מתרחש שינוי דרמטי בחינוך הילדים.
כשאני מתבונן על בני דורי ולאורך 36 שנות עבודה חינוכית, אני רואה תהליך מעניין מאוד.
כשהייתי בכיתה א’, הייתי נוסע לבד באוטובוס מרחק של 7 ק”מ ממקום מגוריי לבית הספר.
בכיתה ו’ טסתי מלונדון לישראל ועוד ועוד, ואף אחד לא התרגש מזה. אף אחד לא קרא לי “גיבור”, “אלוף”, “מלך”.
גדלתי על כך שגיבורים הם אנשים שעשו דברים באמת יוצאי דופן: מאיר הר ציון ז”ל, איתן נאוה ז”ל מהקרב על גבעת התחמושת, אביגדור קהלני יבדל”א ועוד דמויות מופת.
והיום? חצית כביש לבד – אתה “גיבור”, הצלחת בבחינה – אתה “מלך”.
מצד אחד, אני רואה הורים שמאפשרים, שמשחררים ושמצמיחים לילדיהם כנפיים.
מצד שני, אני רואה הורים רבים, שבניגוד לדרך שבה הם עצמם גדלו, הם לא משחררים את הילד, מנהלים כל צעד שלו וזה מתחיל מהגיל הרך.
הם לא מאפשרים לילד בן 8 לחזור לבד מבית הספר למרות שהם גרים 200 מטר משם, הם גם סוחבים לילד את התיק בדרך חזרה מבית הספר, הם לא נותנים להם לנשום – הם לא נותנים לילד להצמיח כנפיים!
ואחר כך הם מתפלאים ש”הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה הוא שוכב על הספה בבית הוריו” (אהוד בנאי).
ואף אחד לא אומר להם כלום!
אני חבר בקבוצות ווצאפ של שלושת ילדיי (גילאים 7, 9, 10).
אני נמצא גם באפליקציה של בית הספר, ויש שם כל הזמן הודעות, הנחיות ובקשות.
לא הייתי שם כמה שבועות והצטברו לי 286 הודעות!
איך אמא אחת אמרה לי לפני שבוע: “אני עובדת בזה! כל הזמן הפעלות”.
אני חושב על הילדות שלי. ההורים הוזמנו פעם בשנה לאסיפת הורים (וגם לזה לא הלכו 🙂
אם היה למחנכת משהו שרצה לומר – היא אמרה לי.
כך גם אני פועל בעשייה החינוכית שלי, הכל מול היהלומים הצעירים.
רק ככה מלטשים אותם!
והילדים שמנוהלים ע”י ההורים – להם מאוד נוח שיש מי שעושה להם הכל, הם תחת הכנפיים של אמא ואבא.
הם לא צריכים להתמודד, הם לא מפתחים תחושת מסוגלות והם לא מצמיחים כנפיים!
לפחות חלק מהם לומד להצמיח כנפיים בהכנה לצבא ובצבא עצמו.
צה”ל: “צבא הצמחה לילדים”.
אז אם אתם מכירים מי שעוסק בחינוך, הורים וסבים שתפו אותם.
הטור המוקלט:
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
