נובמבר 82 - 40 שנים לגיוס. 302

בדיוק היום לפני 40 שנה התגייסתי.

סיפור 1️⃣: הזמן.כשהתגייסתי נשלחנו מייד לגיבוש המפרך והמאתגר של 669.מגיעים פעם ראשונה לבסיס תל-נוף אל הלא נודע. למחרת הולכים במסע מאתגר לשטח פלמחים ושם עוברים שלושה ימים גדושים בחוויות ובאתגרים פיזיים ומנטליים.
בשלישי בערב חוזרים לתל נוף במסע מתיש ואז ולראשונה ארוחה משובחת. למחרת אנחנו מוזמנים אחד אחד לשיחה עם המפקדים ולקבלת הבשורה שתשפיע מאוד על מסלול חיי.
נכנסתי פנימה דרוך ומתוח. עברתי או לא? לא היה לי מושג.במבדקי המים, בחבלים ובפירוק נשק הייתי לפי דעתי גרוע מאוד.
במשימות נראה לי שהייתי בסדר. במסעות השתדלתי. הדבר היחיד שבו בלטתי היה משחק רוגבי שבו הפגנתי גם יכולת וגם לחימה. אבל 669 לא מחפשת שחקני רוגבי...
הזמן עבר כמו נצח עד שבישרו לי שעברתי.ארנון אחד המדריכים אמר: "תזכור שמחכה לך טירונות צנחנים וחשוב שתשקיע שם". הנהנתי בראש.ברור שאני אשקיע הרי הצנחנים הייתה הבחירה הראשונה שלי אם לא 669.
ללא זמן מיותר הגענו לסנור. בסיס הצנחנים בשומרון. חמשת החודשים הקשים ביותר בחיי. חודשים של סבל, התמודדות, קור, פציעה מתמשכת ובעיקר ירידות בלתי פוסקות מצד המפקדים. חישול קראו לזה אז. נשבור את האזרח ונבנה את החייל. כאילו מדובר בלגו.
איך מתמודדים עם סבל כזה?בסיטואציות כאלה שבהן אתה עושה ריצת בוקר בשעה 05:30 בקור כלבים ומתחיל יום שמסתיים אחרי חצות, אתה לא רואה את סוף השבוע.
אתה לומד לשרוד במצבים כאלה רק במבט על הדקות הבאות ומפנטז על הארוחה הבאה, מפנטז ומתענג על שק השינה. ושיא השיאים זה הבית. פתאום בית, מקלחת חמה, אוכל של אמא, שינה של יותר מארבע שעות - כל אלה הופכים להיות חלום מטורף.
ופתאום עברו להן ארבעים שנה!
היום בבוקר אמרתי לחניכים: "חוכמת החיים היא לדעת להנות מההווה ומהדברים הקטנים הבאנליים".

סיפור 2️⃣: פז"ם.מילת המפתח שקובעת המון בצבא. הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי התגייס באוגוסט 1982, חודשיים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל.חבריי ואני התגייסנו מעט אחרי, בנובמבר הקר ולחורף קר וגשום.
הרמטכ"ל משתחרר בקרוב אחרי 40 שנות שירות.חשבתי על כך שאחרי שלוש שנים וחצי בצבא המשכתי לשרת עוד 37 שנים בתחום החדש שייסדתי: הכנה לצבא ולחיים וממשיך להיות ולרוץ בגשם...

סיפור 3️⃣: הורי הליקופטר. המושג בא לתאר הורים שחגים מעל ילדיהם, עומדים מייד בהיכון להגן, לעזור, לנהל ולפתור בעיות.

השבוע ביום שלישי התקיים מפגש מרגש של בוגרי השנה ה-2 שלי. כולם בני 52 היום. עם חלק אני בקשר הדוק לאורך כל השנים וחלק לא ראיתי מאז 1988! היה מטורף.
בשיחה שהתנהלה גם דיברנו על חינוך ועל הפרספקטיבה שלי של 37 שנים.אז לא היה טלפון נייד אבל כמעט אף פעם ההורים לא פנו אליי. הכל היה רק בפנייה ישירה של החניכים שהתפתחו וגידלו לעצמם כנפיים.היום יש שינוי אדיר שאני תמה לגביו מדי יום.
כשאני חושב עליי ועל חברים היינו לבד. גם בקושי וגם כשהמפקדים עשו דברים קשים מאוד ספגנו, שתקנו ולא העלינו על דעתנו לערב את ההורים שממילא לא יכלו לעשות דבר.
אולי מה שקורה היום הוא תיקון חריף של אותם הורים למה שהם חוו.רק שלפעמים עודף ההגנה מונע מהילד להתפתח ולהצמיח את כנפיו.----------היום בבוקר ביקר באימון אחד הבוגרים המקסימים שלי. הוא סיפר שהוא מתחיל קורס צניחה. אז 40 שנה אחרי יש דבר אחד לפחות שאני שמח שאיני צריך כבר לעשות 😃

ובהזדמנות זאת תודה עמוקה לעמית איזינגר, העורך הטכני שבהתנדבות העלה לאורך שש שנים את הטור הזה לאתר הזה.

מוזמנים לשתףשבת שלום 🌺🌸🌷יובל עילם
עורך הטור: אופיר בראף.