על הבחירות ועל תקוה - טור 300

על הבחירות ועל תקווה
שישי לנפש שבוע 300 לאנשים יקרים לי.
- מוזמנים לתת לייק ולשתף -

סיפור 1️⃣: איך ומה לבחור?רבים בוחרים ומונעים על יד פחדים. מהדורות החדשות שלנו הן לרוב מעבר מאירוע מפחיד אחד לשני.אפשר להימנע מכך.
שלשום עמדתי מול הנוער ואמרתי להם קודם כל שייצאו לבחור.לגבי השאלה: "במי לבחור?".כאן המחשבה שלי היא:מי שמייצג את הערכים שאני מאמין בהם.לשים לב מי מונע מטובת עם ישראל ומדינת ישראל, ומי מונע מאינטרס אישי ומטובתו האישית.

סיפור 2️⃣: תקווה והשראה.אחד מקוראי הטור הזה הוא ליאור טומשין.לפני כשבוע הוא כתב טור מרתק על תקווה וייאוש, שלדעתי על כולנו לקרוא.
ערכתי אותו מעט והנה הוא: "דוקטור חגי אמיר הוא איש מיוחד, שמנהל מקום מיוחד, את המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, שכולנו כל כך מכירים ומעדיפים להכיר בעיקר מרחוק.
אתמול, במענה להזמנתו, התייצבתי בבית לוינשטיין על מנת להרצות לסגל הרפואי והמנהלי של בית החולים.במסגרת האמונה שלו על דרך הנהגת המקום ועל הכוונת המנהלים שתחתיו, דוקטור חגי אמיר, רכש עבור הצוות שלו 100 עותקים של הספר שלי "מעשה בעשרה עקרונות" (מהספרים הטובים ביותר שיצא לי לכתוב) וביקש שאגיע להעביר להם הרצאה בבית החולים.

אנשים מתאשפזים בלוינשטיין, בתום תקופת האשפוז הראשונית בבית חולים אחר, שם קיבלו טיפול אקוטי בעקבות טראומה, תאונה קשה, אירוע מוחי חריג או כל צרה אחרת שנפלה עליהם באופן מפתיע והפכה את חייהם.
ההחלטה על האשפוז שם, טומנת בחובה תקווה וייאוש, לאחר המכה הכבדה שנחתה עליהם.מחד זה מלמד שמדובר באירוע מאוד קשה שמחייב התמודדות מורכבת, ומנגד, זה מסמן שמישהו העריך שיש מקום, צורך וגם סיכוי לשיקום.
הגעתי להרצות למרות שלא קל לי לבקר בבית חולים. מצבור התמונות והזיכרונות שלי, אלה שטרם השכלתי למחוק, אינו קטן.נותר לי משם מאגר של שיחות קשות, של החלטות לא פשוטות ובעיקר של תמונות.
התמונה של הרופא בבית חולים אסף הרופא, שם אושפזתי לאחר התעלפות מקרית, שנעמד ליד מיטתי והודיע לי שנמצא לי ב-C.T. גידול במוח.

תמונת הרופא שהביט במיפוי הריאות שלי בבית חולים שיבא תל השומר, שתק דקה ארוכה בטרם בחירת מילותיו ואז הסביר שאני סובל גם מקרישי דם שחסמו לי כמעט את כל המעברים בשתי הריאות.
הנוירוכירורג בבלינסון שסבר שאני חייב ניתוח מוח וששלח אותי לשוחח עם הרופא המרדים, בלי שהבנתי בשביל מה עליי לדבר איתו.תמונת הרופא המרדים, שהסביר לי שבמצבי הוא יצליח להרדים אותי בקלות, אבל ספק רב אם הוא יצליח להעיר אותי ולא אישר לקיים את הניתוח.
פניה של ההמטולוגית שהתחננתי לפניה, כשאני מחובר למכונת הנשמה, שתזריק לי את התרופה המדללת הקשה ביותר, בניסיון להתגבר על הקריש שמנע ממני להמשיך לנשום, והיא סירבה ליטול את הסיכון מחשש שהניסיון להקל על הריאות עלול להביא לדימום קטלני מהגידול המוחי.
הבדידות בלילה במחלקת טיפול נמרץ חזה, כשהבנתי שאני המאושפז היחיד במחלקה שנמצא בהכרה, כולם אירועים לא קלים להתמודדות ולמחיקה.אתה שומע את הדברים ואתה לא מאמין שאתה חלק מהסיטואציה, אתה לא מאמין שמדברים איתך ועליך, אתה מבין שזה קשה ושובר את הראש מה הפתרון.
אבל אף אחת מהתמונות האלה לא מתחרה בתמונה אחת, התמונה של הרופאה במחלקה הפנימית בבלינסון, ששאלה אותי מה צפוי לי בהמשך ולאחר שתיארתי לה שמייד אחרי שקצת אתאושש ואתייצב, אעבור ניתוח מוח ואחריו אטוס לבית חולים בסן דייגו, שם יפתחו את בית החזה שלי ויוציאו את הריאות כדי לשלות מהן קרישים, על מנת שאוכל לשוב לחיים.
היא הביטה בי בחום, ליטפה לי את היד ברוך ואמרה לי שלאחר שעברה על הבדיקות שלי ונוכח ניסיונה רב השנים, היא חושבת שכבר אין טעם למהלך הזה.היא עזבה את החדר וזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בה נשברתי והתפרקתי לרסיסים.

הטעות הנוראית שעשתה אותה רופאה, הצילה אותי. ממעמקי דבריה חסרי המעוף הבנתי שהיא מבינה ברפואה ושולטת בסטטיסטיקה, אבל לא יודעת שאני לא סטטיסטיקה, אלא מקרה פרטי.
הבנתי שהתרופה היחידה לאומללות היא התקווה, שזמן להרים ידיים תמיד יהיה לי בהמשך, ושהתקווה היא אחת הזכויות הבודדות שנותרו למפסידים, ולכן אסור לוותר עליה ואסור לקחת אותה.
נכון, תקווה היא תחבולה, לפעמים אפילו מניפולציה, אבל אין בכך שום פסול ואני מרבה להשתמש בה.לאחר הפגישה ההיא אמרתי ליעלי (אשתי) שאני אוכיח לרופאה הזו שאני עוד אגיע לסן דייגו ואעמוד בזה.
יעלי, בחוכמתה, אמרה לי אל תקווה לדרך, תקווה לתוצאה. אל תחלום על סן דייגו, תחלום שהקרישים יתפרקו.
מאחר שלא הייתי במיטבי אז הקשבתי לה ולקחתי את החלום מעט ימינה, ובמשך שעות, מדי יום, בדמיון, פירקתי את הקרישים.

כעבור חודשים של תופת, בבדיקה האחרונה לפני הטיסה לניתוח הקשה בסן דייגו, הסתבר שהקשבתי ליעלי, ושהקרישים הקשיבו לי עד שנמאס להם ומרביתם התייאשו ממני ועזבו בעצמם.
לפני שעזבתי את בית חולים בלינסון, חזרתי למחלקה הפנימית, לסגור מעגל, כדי לשוחח עם מנהלת המחלקה שם ולהציע לה שתלמד את הרופאים שלה שאסור לעולם להרוג לחולה, לאף חולה, את התקווה.
חלפו מאז 3 שנים.הפעם עמדתי על הבמה בבית לוינשטיין כדי להסביר לצוות הרפואי המסור שהתקווה, כמו גם הייאוש, היא מחלה מדבקת ושחשוב שבבית החולים בכלל ושבבית לוינשטיין בפרט יהיו הרבה נשאים של חיידקי התקווה.
כאלה שאולי לא מבינים הכי טוב בסטטיסטיקה, אבל מבינים בבני אדם, כדי שיוכלו להדביק את החולים במצרך החשוב הזה שהוא כל כך הכרחי לשיקום אמיתי ולסיכויי ריפוי.
רק משוגעים מאמינים שהם יוכלו לשנות את העולם.מנגד, העולם משתנה כל הזמן לנגד עינינו.מסתבר, לפיכך, שיש משוגעים נורמליים.אז צריך להודות למשוגעים הללו, שמאמינים בניגוד לסטטיסטיקה, שהם יוכלו לשקם, לחדש, להמציא, להתעשר ולשנות.
וצריך להמשיך לקוות, למכור ולרקום חלומות, בעיקר במקומות רגישים, בהם אנשים נקלעים לצמתים דרמטיים בהם התקווה היא מצרך כל כך חיוני.

חשוב לזכור – הנוסטלגיה היא התרפקות על העבר, בעוד התקווה היא התרפקות על העתיד.תעשו לה קצת מקום, זה משתלם.".----------סיכום: התקווה היא ההמנון שלנו. התקווה היא מה שמחייבת כל אחד וכל אחת מאיתנו לצאת ולמרות הכל ולהצביע.

מוזמנים לשתף

שבת שלום 🌺🌸🌷יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא:

עורך הטור: אופיר בראף.עוזר טכני: עמית איזינגר.

טקסט לדוגמא