על החיים ועל המוות – שבוע 222
פורסם על ידי: יובל עילם
הטור המצולם:
הבוקר קמתי בשעה 04:00 לסיים את הטור אותו התחלתי לכתוב ביום רביעי.
לא ידעתי על הטרגדיה והאסון בהר מירון שהיה באותו זמן.
לא התייחסתי לאירוע המצער בטור הזה, אבל הטור כולו כאילו נכתב על האירוע. אני משתתף בצער המשפחות, מחזק אותן ומקווה להחלמת הפצועים🙏
סיפור 1️⃣: ברוך בן יגאל.
ביום שני ברוך בן יגאל התארח ב”בית קינן”, מוסד הרצאות מדהים שמנהל ומטפח ליאור אורן היקר.
מי שלא זוכר או שלא יודע, ברוך הוא אביו של עמית ז”ל, שנפל לפני שנה כלוחם בסיירת גולני.
אני חייב להודות שבהתחלה התלבטתי האם לצפות בשיחה.
ביום הזיכרון האחרון היה לי קשה במיוחד, ולשמוע שוב על שכול ועוד מברוך, ששכל את בנו יחידו, אין לו עוד ילדים והוא נשאר לבד.
אתה רוצה לברוח מסיפור איום שכזה, ובכל זאת משהו בבטן אמר לי להקשיב.
צפיתי בשיחה והבנתי שצפיתי בשיחה על משמעות החיים. הלכתי למיטות של ילדיי שישנו ונשקתי להם.
חשבתי על השטויות שמטרידות הורים (הילד לא מסדר את החדר, לא משקיע בלימודים) ואמרתי לעצמי: “על מה אנחנו מבזבזים אנרגיות?”.
חשבתי (כהרגלי) על מערכת החינוך ועל כך שבמקום ללמוד ל”ביל”ר” (בחינות ידע לא רלוונטי) או לקרוא בטעות קשה ל”ביל”ר” בחינות בגרות – איזו בגרות ואיזה נעליים?
היינו חייבים ללמוד בבית הספר את השיעורים החשובים באמת, את השיעורים לחיים! לשמור עליהם!
ברוך בן יגאל מזכיר לנו את המשמעות לחיים, את הצורך לאהוב, לחבק, להביע אהבה ולנצור כל רגע משום שהוא לא מובן מאליו.
סיפור 2️⃣: להרוג אדם.
אצלנו בתוכנית ההכנה לצה”ל נושא הבטיחות תופס מקום מרכזי.
לפני כשבוע ערכתי שיחה קשה מאוד ליהלומים שלי, היא עסקה בבטיחות ובתאונות אימונים.
סיפרתי להם על עשרות אירועי בטיחות חמורים, שבחלקם הייתי נוכח במסגרת שירותי הצבאי ב-669.
כל אותם אירועים עיצבו את תפיסת הבטיחות שלי.
כבר בצבא ומאז לאורך 40 שנה הבנתי שרובנו מחכים לאסונות בכדי להתעורר.
לדעתי אנחנו חיים בחברה שלא מחונכת למנוע.
באותו יום של השיחה שוחחתי בטלפון עם מישהו שהרג את חברו במשחק בנשק ביניהם.
כמי שנמצא עם אוזן קשבת למתגייסים רבים, אני שומע מהם דברים מטרידים מאוד, שלעיתים מפקדיהם אינם יודעים.
הקשבתי לאותו אדם ושמעתי אדם שבור. הוא הרג את חברו הטוב ומנסה להמשיך את חייו.
ניסיתי לחשוב, איך חיים עם הידיעה הזו שהרגת?
איך גורמים ומחנכים לכך שכולנו נתייחס בחרדת קודש למצווה:
“ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (דברים ד’, ט”ו).
אם חשוב לחנך לכך, למה לומדים בבית ספר על שירת ימי הביניים, על אוקסימורון ועל דיפוזיה, ולא מלמדים קודם לכל על קדושת החיים ובטיחות? למה?
סיפור 3️⃣: שלוש זוויות לאסון נחל צפית.
השבוע (26.4) מלאו שלוש שנים לאסון. תשע נערות ונער אחד נספו בטיול שבוצע למרות הסכנה הצפויה.
איך זה מתקשר לשיחה של ברוך? דרך המצווה “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (דברים ד’, ט”ו).
בעיניי, המשמעות של המשפט הזה הוא לא להפיק לקחים אחרי אסון אלא למנוע!
אני סבור שמחובתינו לא רק לדאוג לעצמנו אלא גם ליצור סביבה בטוחה.
סיפור ראשון: רצח רבין.
מי שהכיר את האבטחה העלובה שהייתה סביב ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל, תהה איך זה שהשמירה עליו כה עלובה? היו נהלים (מטומטמים) והיו גם כאלה שהתריעו אבל לא הופעל שכל ישר.
דמיינו תמונה של רבין ומאבטחיו אז ושל ביבי היום. התמונה השתנתה מקצה אל קצה.
מתי הבינו בשב”כ שצריך לשנות את הנהלים? נכון, רק אחרי שרבין נרצח.
סיפור שני: פארק הרצליה.
ב-1998 נכחתי בישיבת הנהלת הרצליה שדנה בהקמת פארק בעיר. הפארק הוקם על ידי ראש העיר יעל גרמן והוא נפלא!
אלא שבפארק המקסים יש מספר מפגעים בטיחותיים שאף אחד לא נותן עליהם את הדעת.
אני שולח שוב ושוב מכתבים לכל הנוגעים בדבר אך לשווא. למה? כי הם אושרו לפי הנהלים ואין שכל ישר.
אחד המפגעים הפוטנציאלים מתקיים מדי סופ”ש, גם הוא “בהתאם לנהלים” ובניגוד מוחלט לשכל הישר. עוד מפגע שמחכה לוועדת חקירה.
מדובר ב”אטרקציה לילדים”, רכבת לילדים במשקל של לא מעט טונות שנוסעת בפארק על שביל רכיבת האופניים ומסכנת ילדים רבים ועוברים ושבים.
לפני כשבועיים רכבתי עם הילדים על האופניים בפארק.
לפתע באה הרכבת האימתנית שחוסמת את כל שביל האופניים ומסכנת את כל מי שבאיזור הפארק.
לו היו בונים לה מסלול נפרד מילא אבל המפגע הזה עובד מבלי שאף אחד רואה את זה ועוד מפגעים רבים אחרים בפארק.
פניתי לכל מי שאפשר ולשווא.
אבל נחשו מה יקרה אם הרכבת הזו תפגע ותהרוג?
התקשורת תחגוג, חקירות, ועדת חקירה וכמה אנשים שיודחו ובינתיים? יאללה לעצום את העיניים ואת השכל הישר.
סיפור שלישי: המרכז אותו אני מנהל.
באותו יום חמישי 26.04.2018, כששמעתי בחדשות בשעה 16:00 על האסון בנחל צפית, הבנתי שזה גם סימן התעוררות עבורי.
אני מאוד משתדל ללמוד מטעויות של אחרים. אסון נחל צפית תרם אצלי תרומה רבה להחלטה קשה ודרמטית מבחינתי: לסגור את כל הסניפים שהיו לי בארץ וליצור קבוצה אחת בלבד בהרצליה תחת עיניי!
הבנתי שיכולת השליטה והפיקוח שלי אינה מספיק טובה ולכן החלטתי לשנות.
החלטה מאוד קשה אבל בחיים חייב לעמוד מעל הכל הכלל: “יש ספק – אין ספק”.
כולנו חייבים לפקוח עיניים ולפעול לא רק על פי החוקים אלא על פי השכל היישר!
אז איפה הנת”ב (נקודת תורפה בטיחותית) שלכם? ומה אתם עושים בעניין?
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
