50 שנים להולדתו של ניר פורז. - שבוע 224

פורסם על ידי: יובל עילם 

הטור המצולם:

הכרתי את ניר באוקטובר 1988. תחילה כחניך בולט במחזור ה-3 שלי, ותוך זמן קצר הקשר בינינו הפך לקשר מיוחד שהתפתח לחברות נפש בת שש שנים.


ניר נפל כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל ב-14.10.1994.
מאז אני פועל לצד המשפחה והחברים הנפלאים להנציח את זכרו של האיש הנדיר הזה; בין השאר בדף הפייסבוק לזכרו.
אני מזמין אתכם אליו, לתת לייק ולשתף בכדי שעוד אנשים יכירו ויוקירו:


In memory of nir poraz
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=148561317284363&id=100063914851591


כאמור היום חל יום הולדתו של ניר ולכבוד האירוע ביקשתי מאנשים שהיו קרובים אל ניר שיכתבו עליו, אליו.
תודה לארז, לפרי, לאופיר ולאיתי שכתבו מכתבים מרגשים ומיוחדים 🙏


סיפור 1️⃣: ארז מלצר, היה לוחם בסיירת מטכ”ל, חבר לצוות של ניר.
“פגשתי את ניר לראשונה ביום הסיירות (אז עוד קראו לזה גיבושון).
היינו באותה קבוצה, שנינו עם מוטיבציה בשמיים ונכונות לעשות הכל על מנת להתקבל ליחידה.
ניר היה נהדר והגדיר את הסטנדרטים שבהם צריך לעבוד בשביל להתקבל.


נפגשנו שוב בגיבוש. לא היינו באותה קבוצה, אבל נפגשנו מפעם לפעם בהפסקות.
ניר הביא לגיבוש שקית ענקית עם סוכריות טופי, וחילק לכל מי שרצה. הייתי בא “לתדלק” אצלו.


שנינו עברנו והתקבלנו ליחידה. היינו באותו הצוות – צוות דרור.
הדבר הבולט ביותר אצל ניר היה הקצב:
קצב ההליכה – אני הייתי גבוה ממנו בשני ראשים ולא הצלחתי להדביק אותו בהליכה.
קצב האש כשיירה בבודדת – הוא היה מוציא צרור של כמה כדורים.
הקצב בו למד ושינן צירי ניווט – ביום אחד למד וזכר לפרטי פרטים את ציר מסכם המסלול – 120 ק”מ.


ניר חי בקצב גבוה. שמעתי זאת גם מחברי ילדותו וממשפחתו. כך גם נהרג – בהסתערות קדימה.


אני חושב לעיתים איפה ניר היה יכול להיות היום, אם היה חי… ודאי על איזו פסגה חברתית, חינוכית, ביטחונית או עסקית.
אני מקווה שהיה מוצא את השקט לעצור קצת, להיות רגע בשקט ובשלווה, לדעת שכאן ועכשיו זה נהדר, בדיוק כמו שהוא.
אני מתגעגע אליו מאוד.
ארז מלצר”.


סיפור 2️⃣: איתי פרי, היה לוחם בסיירת מטכ”ל, חייל בצוות של ניר.
“ניר בן חמישים, 27 שנים חלפו ונשארת גדול ממני בשנתיים. ניר במובנים רבים המשכת ללוות את חיי ברגעי עצב ושמחה, אני מתייעץ איתך בצמתי החלטה.


נשארת נוכח בחיי ובחיי כל מי שהכיר אותך בחייך הקצרים – אך לא רק.
ניר, הילדים שלי מכירים אותך, הם יודעים שהיית גיבור, מפקד ואדם טוב. לא הרחבתי, הם עדיין קטנים.
כשיגדלו אקח אותם למפגש השנתי אצל יובל. חשוב לי שיכירו אותך עוד.


ניר, אם הייתי מספר לך שהפכת להיות סמל לגבורה, לנחישות ולנתינה בטח היית מבטל אותי במבוכה ואומר שעשית את המוטל עליך.
רבבות של בני נוער ומבוגרים זכו להכיר אותך ולשאוב השראה מדמותך.
אני יודע – אין בכך נחמה אבל בכל זאת חשוב לי שתדע.
שתדע שלמרות שבאת לביקור קצר השארת חותם גדול ומשמעותי בעולם הזה.


ניר, מה נאחל לשנה הבאה?
רק שנמשיך לזכור ולספר את סיפורך.
שנזכור את הדברים החשובים ושנוקיר את הטוב.
אוהב אותך ניר.
תודה. איתי פרי”.


סיפור 3️⃣: אופיר, סגן אלוף במיל’, לשעבר סמג”ד ביחידה 669.
“ניר, אני כותב לך בפעם הראשונה מילים, ולא רק של מחשבות. מחשבות רבות כתבתי לך עד היום. אז ככה…


השבוע התחלתי, יחד עם אחיותך המופלאות תמר ועמית וחברך היקר רון, להיערך ליום הולדתך ה-50.
חברים, משפחה וחבר’ה מהיחידה מתאספים בקרחת יער קטנה, שרים, מספרים, נהנים מהביחד וחוגגים לך, אך בלעדיך.


הרעיון עלה כשהבנו שלרוץ במרוץ דואתלון מפרך שנערך לזכרך, זה כבר יותר קשה לנו – הצעירים המתבגרים – והחלטנו לעשות משהו מעט אחר, שאולי יעביר מעט ממך: ישראליות, ערכים, ציונות, חברתיות ושמחה גדולה של חיים – ערב שירה עברית.


התחלתי לכתוב וקשה לי, כאילו זה היה אתמול. הדמעות מציפות את עיניי ויש גם אחת תורנית, בפינת כל עין.
והגוף, אחי, הגוף כאילו מתכווץ פנימה מגעגועים.


מוצא במכתב זה הזדמנות ראשונה לספר לך את מה שארע אז באותו לילה מטורף ביום שישי ה-14 באוקטובר 1994.
אתה כמפקד בכוח הפריצה לבית בו הוחזק נחשון וקסמן, ואני בצוות הכוננות לחילוץ מוסק ביחידה.


מצחיק, כי לא תיאמנו דבר. כנראה שתיאום אמיתי לא נדרש כשהחברות כה אמיצה.


זוכר איך שהיינו אז קצינים נמרצים – דבקים במשימתם, מאמינים בכל ליבנו במהות – אשר ברוב ימות השבוע מתקשרים בהודעות דרך חדרי מבצעים ומתכננים אפטר מזדמן, שאף פעם לא באמת קרה.
מתכננים סופי שבוע, חבר’ה, מסיבות, מטקות על החוף, שניצלים של אימא ושיחות ברומו של עולם בדירת שותפים.


ועתה בגורל משותף, מבצעי וערכי – משימת חילוץ של חייל חטוף.
קול הסירנה ביחידה, פקודות אחרונות לצוות, הציוד מועמס על המסוק ואני בדרך לביר-נבאללה (הכפר בו הוחזק נחשון וקסמן).


אני מסתובב באוויר סביב הבית ולא יודע עדיין כי אתה מונח שם, שליו וממתין.
אנחנו נוחתים בבסיס והמחשבה זוחלת, מטפסת, אוחזת, נועצת שיניים והכל זורם אל תוך הנימים והעורקים. מבין ולא מאמין, נגמר!


אחי היקר.
אני רואה אותך מבלי שאתה כאן, שומע אותך, מבלי שאתה אומר דבר, מתייעץ עימך בכל דרך, חושב עליך מתוך מעשיי ואוהב אותך מתוך הגעגוע.


אני עדיין מחובר לכל מה שהיינו אז, ועוד יותר היום.
אני מנסה בכל יום להעביר את כל מה שלמדתי ממך ואת מה שלימדתי את עצמי דרכך. “לתת מבלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל, כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל” – נתן זך”.


סיפור 4️⃣: איתי ג., לוחם בסיירת מטכ”ל, חייל בצוות של ניר וסגנו של ניר בפעולה.
“ניר, היום יום הולדת, 50. האמת היא שלא חגגנו ימי הולדת בצוות. נתנו להם לחלוף. כמו השנים שחולפות.


לפני כשבוע הייתי בבית בביר נבאללה. סיפרתי את סיפור חייך לקבוצת חיילים וקצינים שחלקם היום בגיל 23.
אני מספר להם ורואה אותך, נזכר בכל הסימונים שלנו בבית, במבטים הקצרים שאומרים הכל, בקשר המיוחד של שתיקה – אין צורך במילים.


קשר שנבנה לאורך תקופה מאוד אינטנסיבית ביחד, 27 שנים וכאילו זה היה אתמול.
אולי רצף המור”קים לאורך כל השנים גורם לזכרון להישאר טרי ולא להישכח, ואולי הרצון לנסות ולשנות את פני ההסטוריה ואת פני האירוע – למרבה הצער, ניסיון המועד לכישלון.


היינו ילדים ניר, היינו ממש ילדים אז.
נכנסנו מלאי הדר פנימה, עם ביטחון בשמיים מלווים בתחושת צדק ועשיית טוב.
השתבש לנו ומאז אתה נמצא רק בזיכרון. אתה נמצא שם ביחד עם אימך מתי, אשר הייתה לנו כאם. אישה אצילה.
אתה נמצא שם ואיתנו בכל אירוע, בכל מפגש, טרגי ועצוב.


הנחמה המועטה היא שישנם מעט מאוד אנשים באומה שלנו שבמודע או שלא במודע תרמו תרומה משמעותית לאחדותנו כמו שאתה תרמת.

מותך ציווה לנו את הביחד, את האיחוי ואת הערבות ההדדית. דורות של נערים וחיילים גדלו וגדלים על מורשתך.
ניר, זוכרים ומזכירים, מתגעגעים ואוהבים.

איתי”.

מוזמנים לשתף


מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש