שישי לנפש #שישי לנפש

בסיום המלחמה רצו לתת לזמיר את אות הגבורה על פועלו. אות הגבורה כידוע הוא הגבוה ביותר וניתן במקרים נדירים וחריגים. זמיר סירב לקבל אותו לעצמו אלא לכל הפלוגה!אות גבורה ניתן רק לאדם בודד אך זמיר עמד על כך ולכן ניתן לו העיטור השני – עיטור העוז. אינני היסטוריון צבאי אך אני לא בטוח שיש מקרים רבים כאלה של רעות לוחמים.שמעון: “מאיר זמיר היה המ”פ שלי, הייתי מט”ק (מפקד טנק) אצלו. הייתה לו קריאת שטח מרשימה, הוא חי את הטנקים והשטח גם יחד. המלחמה הייתה המשך לאימון מבחינתו. מסתבר שאילו מאיר היה מקפיד לכתוב יותר, היה מגיע יותר רחוק ביחסי הציבור”. לפני כשנה קיבל זמיר תואר יקיר זכרון יעקב.

ביום רביעי בערוץ 10 הובא תחקיר של מתן חודורוב על תרבות החפיף בכל הנוגע לאישורים הנדרשים לאנשים השקופים שבונים בניינים בכל הנוגע לעבודה בגובה. במקום לבצע השתלמות של תשע שעות מחפפים ומבצעים שעתיים ולפעמים מוכרים אישורים ללא שום הדרכה תמורת בצע כסף. מה הקשר בין אופניים חשמליים לתאונות בענף הבנייה? יש הרבה מכנה משותף – תרבות בטיחות לקויה!

השבוע שוחחתי עם אבא שסיפר לי איך הוא “יושב” על בנו ודוחף אותו ללמוד מקצוע לימודי ברמה של 5 יחידות וכל זה למרות שהבן לא סובל את המקצוע. שאלתי את האב: “למה? הרי הילד גם ככה עמוס מעל הראש” והאב ענה לי: “אולי זה יעזור לו בעתיד”. אמרתי לו: “אני לא רוצה להתערב בגישתך החינוכית אך מחובתי לומר לך: אתה טועה”. הבוקר סיפר לי חניך אחר שאמא שלו לוחצת עליו ללכת ללימודי רפואה שלא מעניינים אותו. אתמול העברתי הרצאה על הצבת מטרות. אחד מכללי הברזל הוא שמטרה חייבת להיות מקובלת על המבצע! אם משהו מגיע מאיתנו יש סיכוי טוב שהוא יתבצע!

מסגרות חינוכיות ועיסקיות עוצרות מלאכתן בחודש כזה של חגים ומחכות ל”אחרי החגים”. אני מאלה שרואים בחודש כזה הזדמנות לעשות פעילות מלאה ואף להוסיף דברים חדשים ומדליקים שאפשריים דווקא בזכות החגים. אחד מהדברים היה לערוך אימון יוצא דופן ומרגש מאוד, אימון צעירים-בוגרים! כך החלו להגיע בבוקר יום כיפור עשרות בוגרים שלי וביניהם שמונה מהמחזור השני שלי. שתבינו – מדובר באנשים בני 48 שהיו אצלי לפני 31 שנה!!!

ביום שלישי פגשתי בוגר יקר שלי גם הוא השתחרר ובדילמות רבות לגבי העתיד. ניכר שהוא בלחץ. ההורים לוחצים על תואר באקדמיה. הוא מוכשר מאוד עם ציונים מעולים בתעודת הבגרות. הוא שואל שאלה מצויינת: “מה אני אעשה עם התואר הזה? לעשות את זה רק למען ההורים?” אני בדילמה. מצד אחד עשיתי את “המסלול המלא”, שני תארים במקומות מכובדים ומצד שני אני רואה ולומד כמה הכל השתנה ומשתנה והתארים כבר לא ממש רלוונטים. הוא אמר והמשיך: “ניסיתי ללמוד במסלול מצויינות המרצים הרדימו אותי ושאלתי את עצמי: מה אני עושה כאן?”.

המתוקים המוצעים בבתי הקפה טעימים לחך אבל לא בריאים לגוף. ואז הגיע המתכון של ליאור שפתר לי הכל ומאז אני נהנה מאוד. אז הנה המתכון: לממתק משובח טבעי ובריא מוזמנים לצפות בוידיאו המצורף, בגדעון המקסים בני הצעיר שהכין איתי את הממתק

“מתאמנים כמו שנלחמים” – האם אנחנו “מאמנים” את הילדים לקראת “מלחמות החיים”? אני מאמין שיום יבוא ותוכנית הלימודים במערכת החינוך תכלול את התכנים שיש בתוכנית שפיתחתי במרכז החינוכי שלנו (ואני מנסה בדרכי להביא את היום…:) תוכנית לימודים שמכינה ועוסקת בחיים עצמם וכוללת בין השאר: לימוד ותרגול הצבת מטרות, התמודדות עם אכזבות וכישלונות, ניהול זמן, בריאות גופנית ונפשית, עמידה מול קהל, פיתוח תרבות בטיחות, פיתוח בטחון עצמי, אחריות, עצמאות ותחושת מסוגלות, סקרנות, מצויינות אישית והיכולת לעבוד בצוות, היכולת לתחקר, להפיק לקחים ול-י–י-ש-ם! יום ראשון אנו יוצאים לדרך לשנה ה-33 עם חיזוק רציני ממורשתו החשובה של דורון רובין, מחוייב לכך, בכל זאת שניים מארבעת ילדיו המקסימים היו חניכיי לפני 32 שנים וכעת גם הנכד המרשים איתמר!

ד”ר ב. רופא-מנתח פלסטי מוכשר. עשה את המסלול הרגיל של רופא: 7 שנות לימודים בסיסיים ואז התמחות בת 6 שנים ואז באופן טבעי לנסות למצוא משרה בבית חולים ולבנות עוד עשר שנים את שמו ובמקביל להתפרנס בקליניקה פרטית. ד”ר ב. החל לעבוד ולהתמודד לא רק עם עומס השעות אלא גם עם הפוליטיקות והתככים. מדובר בגבר אמיץ מאוד שגם הוכיח זאת בשירותו הצבאי אלא שכאן מדובר במסלול הקלאסי של כל רופא – מסלול שבו הולכים רוב הרופאים בתחומו. החלטה לא פשוטה אבל הוא החליט לעזוב את המסלול ה”קלאסי”, להאמין בעצמו ולפתוח בגיל צעיר מאוד קליניקה פרטית! אחרי זמן קצר ההחלטה התבררה כנכונה והוא הצליח מאוד ואז גם החליט לשלב את הרפואה הציבורית במינון מתאים ונכון.

מי שמכיר את מבצע “מוקד” במלחמת ששת הימים יודע איזה ניצחון טוטאלי היה לנו ולחיל האוויר בפרט והנה שש שנים אחרי והמטוסים מופלים, טייסים נהרגים (אחד מהם מעוז פורז ז”ל אביו של ניר שהיה אז בן שנתיים! נפל ביום האחרון של המלחמה), חלקם נופלים בשבי. מכות קשות מאוד לחייל שזכה לתהילה והצלחה אדירה לא מזמן. כאן נמדדים הלוחמים והם וכל צוותי הקרקע לא ויתרו ונלחמו עד לניצחון. נח הרץ חזר בהרצאה שוב ושוב על המשפט מתוך השיר: “את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק” כתב עודד פלדמן ללחן של יאיר רוזנבלום: הסבר קצר לטובת הצעירים מבין הקוראים: טיסות מתבצעות במבנה בן 2, 4 או יותר מטוסים כל מטוס מקבל מספר במבנה. כשכתוב בשיר “הלך” הכוונה שהמטוס נפגע והטייס/ים שבו נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי המצרי או הסורי.

מי שעוסק בבנייה מכיר את טופס 4 שמאשר איכלוס הבית לאחר בדיקת אנשי הכבאות וגורמים נוספים. אבל מה עם טופס 4 לפנים הבית? בחודשים האחרונים בדקתי דירות רבות לקראת אפשרות השכרה. אחת מהן נשמעה מקסימה בשיחת טלפון אך ללא ממד. בכל זאת הלכתי לבדוק, בעלי הדירה הנחמדים אמרו שזו קומה ראשונה אך ממש מתחת יש מקלט. הגעתי לבדוק. הדירה עברה שיפוץ ונראתה נפלא. נכנסתי לדירה ונוף נפלא ורגוע של הגינה שמתחת נחשף לפניי. בבית גרו גם שני ילדים בני 2 ו-5. הנוף שנחשף לי כלל מעקה נמוך, חלונות ענקיים ללא סורגים! האישה אמרה ש”הם לא רצו שזה יפריע לנוף”. מיד חשבתי על ילדיי הקטנים שבשנייה יכולים ליפול למטה. הבנתי שאין סיכוי שאני מביא אותם לדירה כזו. ביציאה מהדירה החלטתי בשביל הסקרנות לבדוק את המקלט.

לפני כשבועיים הגיע סא”ל (במיל’) נח הרץ. טייס חיל האוויר שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים ב-1973. 20:00 שעת ההרצאה הגיעה ואני מחכה לראות טייס. איך אנחנו מדמיינים טייס? (חישבו לרגע). לפתע אני רואה חרדי זקן רוכן על המחשב ושואל את עצמי: “מי זה?” ואז הוא פותח את פיו: “שמי נח הרץ” ומכאן כל הקהל (החילוני) מרותק לאורך 80 דקות! נח נפצע קשה בנטישה, רגלו נכרתה, הוא לא קיבל טיפול רפואי הולם, הושאר בצינוק ובבידוד 4.5 חודשים. הוא סיפר לנו שהדבר הקשה מכל לא היה הפציעה הקשה או העינויים אלא הבדידות! להיות לבד עם עצמך! הקשבתי וחשבתי שרובנו מוקפים באנשים או יכולים לשלוט על כך וליצור תקשורת ואולי זו הסיבה שרבים מעדיפים לשבת עם המחשב הנייד שלהם בבתי קפה ולא לבדם בבית.

ד”ר ב. רופא-מנתח פלסטי מוכשר. עשה את המסלול הרגיל של רופא: 7 שנות לימודים בסיסיים ואז התמחות בת 6 שנים ואז באופן טבעי לנסות למצוא משרה בבית חולים ולבנות עוד עשר שנים את שמו ובמקביל להתפרנס בקליניקה פרטית. ד”ר ב. החל לעבוד ולהתמודד לא רק עם עומס השעות אלא גם עם הפוליטיקות והתככים. מדובר בגבר אמיץ מאוד שגם הוכיח זאת בשירותו הצבאי אלא שכאן מדובר במסלול הקלאסי של כל רופא – מסלול שבו הולכים רוב הרופאים בתחומו. החלטה לא פשוטה אבל הוא החליט לעזוב את המסלול ה”קלאסי”, להאמין בעצמו ולפתוח בגיל צעיר מאוד קליניקה פרטית! אחרי זמן קצר ההחלטה התבררה כנכונה והוא הצליח מאוד ואז גם החליט לשלב את הרפואה הציבורית במינון מתאים ונכון.