שישי לנפש

מלחמת יום הכיפורים. בהקלטה מתארת שרה את הדרך בה בישר לה בעלה אפריים על מותו של בנם הבכור זיו. זיו נפל ב-10.10.1973 כקצין שריון, אחד מ-2656 החללים שלנו. כשצפיתי בהקלטה בה שרה מתארת את האירוע נדהמתי שוב מהגישה שלה. שרה לא התעטפה ביגון ובכאב על כאבה, וגם כשאיבדה את בעלה המשיכה לחיות. טיילה בעולם ובארץ, יצאה מדי שבוע לבית הגימלאים (בו זכיתי להרצות בפניה בהתנדבות). מדי חורף עמלה על הכנת ריבת התפוזים שלה וידעה להנות מהחיים, צחקה והייתה אישה מדהימה ומעוררת השראה, תמיד הבטתי בה בהשראה. כעת גם אתם יכולים לעשות זאת. הקלטה של חצי שעה ואני מבטיח לכם – הנאה והשראה תוך כדי שיעור היסטוריה מרתק! שרה ובני דורה לא היו זקוקים למשפטי השראה. הם היו גזע נטוע עמוק בערכיו ובאמונתו בצדקת דרכם.

בבריטניה יש מאז 2018 משרד לענייני בדידות! אמיתי לגמרי. הנושא כאוב במדינות רבות ובעידן הקורונה בפרט. כעת דמיינו שגם בישראל היו מקימים משרד דומה אך שמו היה: משרד השמחה!😃😄 יש לי כמה מועמדים לשר שיוכל להוביל את המשרד הזה: אדיר מילר, רשף לוי, ישראל קטורזה. אנשים שמביאים שמחה ומשום מה נקראים סטנדאפיסטים או בדרנים! זו טעות! הם אנשי בריאות הנפש והגוף!! אם אני ראש ממשלה אני לומד מבוטאן, לומד מפאצ’ אדמס וממנה שר/ה לענייני השמחה! החל מגני ילדים, דרך בתי ספר, צה”ל ובכל מקום הייתי שם את זה במרכז. ומה היה קורה? יותר בריאות, פחות מחלות, יותר רוגע ופחות לחץ! מה דעתכם? שלחו לעוד אנשים ואולי נצליח! בשנת 2006 הוא זכה בפרס על מפעל חיים ולכבוד האירוע חרשתי על חלק מהיצירות המופלאות שלו (למעלה מאלף שירים ועשרות ספרים) וחיברתי את הדבר הזה, בכדי שניזכר בחלק מהיצירה שלו: לכבוד זכייתו של יורם טהרלב בפרס על מפעל חיים 18.02.2006, שבעים וחמישה משיריו מוגשים באהבה: על אגדת הל”ה ועל גבעת התחמושת בדרך אל הכפר, בפרדס ליד השוקת צל ומי באר, תמיד עולה המנגינה, בארבע אחר הצהריים ובלילה של פריחות. בשביל אל הבריכות, ליד עץ האלון וגם עץ הכוכבים עם ריח תפוח ואודם שני, אנחנו ואתם, הרצל והאוהבים את האביב ואהבת ציון.

הורים פורצי גבולות! זאת השנה ה-35 שלי. מה השתנה מהשנים הראשונות ועד היום? הרבה. אחד הדברים שהשתנו הוא שבדור הקודם רוב הנוער הגיע אליי מאזור השרון והמרכז. בשנים האחרונות הכל השתנה! הורים שילדיהם חולמים להגיע רחוק החלו לאפשר! לאפשר לילדיהם להגיע ומרחוק. האמת היא שמשבוע לשבוע הם מלמדים אותי שמרחק הוא עניין יחסי. הנה כמה דוגמאות: אתמול כתב לי בחור מכרמיאל שאמר לחבר שלו שרוצה להגיע: “הדרך להרצליה היא רק זבוב קטן”. לפני כשבוע טילפנה אליי אמא מיבנה שבנה רוצה להגיע אלינו ושאלה אותי: “יש לכם קבוצה בסביבה שלנו?” עניתי לה: “כן, בהרצליה”. היא צחקה ואז אמרתי לה: “ניר שמגיע מקיבוץ כפר מנחם ליד קריית גת, עידו מאשקלון, דניאל ואריק מערד דווקא לא חושבים שהרצליה רחוקה”. מה משותף לכל אותם יהלומים שמשקיעים? אז קודם מוטיבציה גבוהה אך גם הורים שמאפשרים! הורים שמשקיעים בדרך מעוררת השראה!

החיים שלנו והטבע. ואם נרד מה”זום אאוט” של סיפור הקמת המדינה אל חיינו אנו אני רוצה להציע לכם משהו: יש לי את הזכות לחיות את חיי בעיר הנושאת את שמו של הרצל. מספר פעמים בשבוע אני לוקח את ילדיי לשמורות טבע הנמצאות חמש דקות נסיעה מהרצליה. מעבר להנאה מהטבע הירוק ומבעלי החיים אנחנו נמצאים שם לבד! איך זה שכמעט אף אחד לא מוצא זמן לנשום וליהנות מהטבע הנפלא שלנו גם באמצע השבוע? חוף הים, שמורת תל מיכל, שמורת גן לאומי אפולוניה, שמורת השרון מול שפיים (עם תצפית נפלאה לים), שמורת נחל פולג (הצמודה למכון וינגייט), הכל פורח נפלא, הילדים לומדים לזהות עקבות, להבין כיוונים, להרגיש את האדמה, להכיר בעלי חיים באמיתי ולראות את העולם ללא מסכים! הזדמנות!

מטרייה בגשם. השבוע עשיתי משהו ראשוני וחריג שעוד לא עשיתי והעלה בי חיוך. אבל קודם אספר על האימון שהיה לפני שבוע. בסיום האימון החל גשם והחניכים בדיוק עשו מתיחות בעודם בגשם (גבר אמיתי לא נבהל מקצת מים..🙂). ניגשתי אליהם והצבעתי לסככה שנמצאת קרוב לשם. הם לא הבינו ואז אמרתי להם: מי מכיר את הסיפור שלי על המטכ”ליסטים? אחד הרים יד ואז החלטתי לספר אותו שוב: לפני קרוב ל-30 שנה העברתי אימון לצוות בסיירת מטכ”ל. חילקתי אותם לשני טורים של 7-8 חיילים לפני מתקן המתח. והם החלו לבצע. אחד מתאמן והשאר עומדים בטור. לפתע החל לרדת גשם וכולם למעט אלה שהתאמנו, רצו לסככה. ברגע שהמתאמנים החלו להתעייף הבאים בטור טיפסו על המתח. הוא לא נותר בודד לשנייה! נשארתי לבד עם השניים שעבדו והשתוממתי לעצמי: קצת מים מבהילים צוות מסיירת מטכ”ל המהוללת?

אחד הדברים המדהימים אותי הוא לראות אנשי תקשורת שלא באמת מבינים בתקשורת ונותנים לדברים שהם יוצאים נגדם פרסום. איך הם לא מבינים שבמקום להתעלם מאדם שפעל בדרך לא מוסרית הם נותנים להם רוח גבית ובכך שהם מפרסמים אותם הם מפיצים אותם. אתן דוגמה דימיונית: סרטון פרסום על ידי חברת “לא שמים פס” שעשו סרטון פורנוגרפי ומבזה במטרה למכור חטיף בריאות. טבע האדם הוא לדבר על דברים כאלה אבל אם המעשה שלילי ולא מוסרי ואנו מזכירים את זה אנו נותנים לו כוח! מה קורה אם אנו מודאגים ושואלים את ילדינו אם חלילה וחס ראו את הסרטון והם לא? גירינו וסיקרנו אותם לראות!

לפני כשבוע הלך לעולמו המשורר נתן זך. יהי זכרו ברוך. בחרתי להעלות לדף בפייסבוק שאני מנהל לזכרו של ניר פורז ז”ל (אתם מוזמנים לתת לייק: In memory of nir poraz) את אחד השירים הנפלאים של נתן זך שהיה אהוב על ניר פורז: “כולנו זקוקים לחסד”. אני ממליץ לכם לעצור דקה, להביט במילים, לחשוב עליהן ורק אז להקשיב לביצוע של נורית גלרון:

שהייתי בכיתה י”ב וחיפשתי להכיר בחורה כמעט והתייאשתי. ואז אחי עופר אמר לי: “לך לריקודי עם באוניברסיטה”. סירבתי! “אז תישאר לבד” הוא ענה לי. עבר שבוע ואז אמרתי לו: “אני מוכן ללכת אם תבוא איתי!”. “אתה הולך לבד” הוא ענה לי. התבאסתי וחשבתי לוותר אבל אז אמרתי: “יאללה! אתה הולך!” וכך היה ובזכות זה פגשתי את משה תלם המרקיד המושבניק! ועם הרומן עם ריקודי העם החלו גם רומנים חדשים וחוויות נהדרות!

קשה לך? תעזור לאחר! לאורך השנים אני אומר ליהלומים (החניכים שלי) כשקשה להם, אחד הדברים שיסייעו להם הוא: לעזור לאחר! מה אומר המדע על נתינה והתנדבות? חיפשתי בגוגל את המילים נתינה ואריכות חיים והנה מתוך מאמר מרתק באתר “מהות החיים”: מחקר מצא שאנשים עם סרטן או כאב כרוני ש’ייעצו’ לבעלי מצב זהה חוו שיפור ברמות הדיכאון והמצוקה ואפילו חשו פחות מוגבלים עקב מצבם. גם טיפול בבעלי חיים ואפילו בצמחים משרת מטרות דומות. מחקר שפורסם בכתב העת Psychology Aging, מצא שהתנדבות בת 4 שעות בשבוע שיפרה את לחץ הדם בקרב גילאי 50 ומעלה והפחיתה סיכוי ליתר לחץ דם ב-40% לעומת מי שלא התנדבו. חוקרים מאוניברסיטת באפלו מצאו קורלציה (קשר) בין נתינה לסיכון מופחת למוות מוקדם, בעיקר בשל צמצום הסטרס שנתינה מביאה בעקבותיה. מחקר אחר מצא שאנשים המתנדבים על בסיס קבוע כלשהו חיים יותר.

“בצרה קראת ואחלצך”. א. ביום ראשון חזרנו לאימונים במתכונת מיוחדת ובהתאם להנחיות ואפילו מחמירים ושומרים על ריחוק של שלושה מטרים. היהלומים הגיעו לאימון כשראשי צוותים וחוליות שקיבלו ולמדו את מערך האימון מראש, מעבירים את האימון עצמאית. אני בשטח רק למקרה חירום. אחרי חצי שעה כשאני מסייר על החוף אני רואה לפתע את אחת החוליות בראשותו של הראל שכללה את רועי, יונתן, לידור, עידן ובר סביב ילד. שאלתי מה קורה? התברר שלפני דקה הם חילצו את הילד מהמים לאחר שהחל לטבוע! הם התאמנו ואדם מבוגר הסב את תשומת ליבם לאותו ילד בן 9 בשם דניאל.

הגבר הזה שצוהל כמו ילד הוא אחד הלוחמים והמפקדים הקשוחים והנועזים בתולדות צה”ל. רק ארבע שנים קודם לכן הוא פיקד במלחמת יום הכיפורים בהצלחה מירבית על גדוד 202 של הצנחנים בקרב מפואר בואדי מבעוק בסיני. שנתיים לאחר הניצחון על צסק”א הוא היה מפקד חטיבת הצנחנים ולימים אלוף בצה”ל – דורון רובין ז”ל. לסיכום: ראשית, טל אמר שאנחנו במפה! חשוב לזכור שפיזית נשארנו על המפה בזכות כל הלוחמים, המפקדים והחיילים שנלחמו ושהקריבו את חייהם למען כולנו! אנו חייבים את ההישרדות לאלופים במיל’ יצחק בריק, דורון רובין ז”ל ולכל חבריהם. שנית, כשכתבתי על הסיני והפרח ועל בשביל מה לחיות חשוב לזכור ולהוקיר, בפרט בתקופה מאתגרת זו, את כל עולם התרבות והספורט! הספורטאים, המאמנים, האומנים – כל מי שעולה על במה ונותן לנו את ה”בשביל מה לחיות!”.

להיכשל שוב ושוב בדרך להצלחה. ביום שני אירחנו בבית הספר לחיים את הסופר טל בר שספרו המצליח “שירת הברבור” (הוצאת ידיעות ספרים) הוא רב מכר. טל סיפר לנוער על הכישלונות שבהן הייתה זרועה דרכו להצלחה, על המיונים לצבא שבהם לא קיבל מה שרצה ועל ההתמודדויות המאתגרות בהמשך הדרך. השראה לכולנו על כך ש”המעז מנצח” אבל רק אם הוא מסוגל להתמיד ולנסות שוב ושוב! נחישות והתמדה. אז מה משותף לכל ששת האורחים המופלאים שאירחנו השבוע?