שישי לנפש

“המעז מנצח”. השבוע ביקשתי מהקהילה שלי ביוטיוב (ערוץ בשם: “יובל עילם”, מוזמנים להצטרף) לאתגר אותי ברעיונות לסרטונים שהם מבקשים שאעלה, קיבלתי הרבה הצעות. בחור בשם א. כתב לי כך: “היי יובל, האם תוכל לעשות סרטון על איך לאזור אומץ לעשות דברים או לומר דברים? תודה רבה. דברים כמו לדבר אל מול קהל, או לומר משהו למרות שאתה לא יודע מה תהיה התגובה”. הבת שלי אוהבת שאני מרדים אותה עם סיפורי השראה, ובעיקר על הימים ההם בהם עשיתי דברים מטורפים. היום היא חזרה מבית ספר ואמרה לי: “אבא היום לא למדנו, כל השיעורים הוקדשו לחברות ויחסים בין ילדים”. עניתי לה: “היום היו לך לימודים ועוד איך! היום למדת דברים שבאמת חשובים לחיים!”. היא אמרה: “אתה בעצם צודק אבא”.

ביום רביעי התפרסמה מודעה בעיתון ידיעות אחרונות על עמוד שלם: “ארגון נכי צה”ל הודה לשר הביטחון בני גנץ על החלטתו ההיסטורית ופורצת הדרך להכרה באופן מלא בלוחמים שנפגעו עקב הצלילות בנחל הקישון ובנמל חיפה המזוהמים בחומרים מסרטנים מבתי הזיקוק שבסביבה”. מספר הלוחמים שמתו או שנפגעו עומד על כ-500! אתם קולטים את זה? דורון חברי אמר לי על זה: “כל הכבוד”. ואני עניתי לו: “אומנם כל הכבוד לגנץ, אבל אם אני נותן לך נבוט בראש ואחר כך מטפל בך, מגיעה לי תודה?”. נזכרתי בחוברת העבה שנשלחה אליי ואל חבריי לצוות ב-669, משום שגם אנחנו היינו רשומים שצללנו במקום הארור הזה. אני למזלי צללתי באותו זמן באילת וגם חבריי צללו מעט יחסית ללוחמי שייטת 13, ילת”ם ואחרים.

הווה. אני כותב את הטור הזה ביום חמישי. בדיוק עכשיו לפני כשבוע התחלתי לכתוב טור, הפסקתי בכדי לנסוע לבקר את אבי, ואז בדרך הקצרה אליו התבשרתי שזהו. השבוע ביום שלישי היה יום המשפחה. שלושת ילדיי הקטנים הכינו לנו יום קודם ברכה מחממת לב ונוגעת. כולנו יודעים את החשיבות ואת המשמעות של המשפחה, אבל חלקנו ואולי רובנו, מתעדפים ביום יום את העבודה על פני זמן משפחה וזמן הורים. פטירת אבי לימדה וחיזקה בי שוב: א. הזמן היחיד שקיים הוא ההווה. יש משפט שאומר: האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק.

אברוצקי וסטלמך. מתוך מוזיאון הפועל פ”ת. “ספורט לעם” מאת כתבנו גיורא עילם (בן 19.5!). תאריך 21/02/1953: “קבוצת הפועל פתח תקווה ניצחה כאן את הפועל כפ”ס בשיעור 1:2 בצורה בלתי משכנעת. מר זהבי בשיפוטו הפגום, עורר שריקות בוז וקריאות זעם בלתי פוסקות מצד הקהל בן 2000 הצופים. “ויסוקר עמד ברגעים אלה איתן וסיכל את התקפות היריב. הטוב בחלוצי פ”ת היה סטלמך הצעיר…”. בין השאר בהרכב הפועל פתח תקווה: ויסוקר, זכריה, קרני, חלדי וסטלמך. ובין השאר בהרכב הפועל כפר סבא: לויטה, עמנואל שפר ואברוצקי.

חמש שנים. אני מתבונן עליהן וגם חושב על אנשים יקרים לי שהלכו לעולמם: פינקי זוארץ. מתי פורז אימו של ניר פורז ז”ל ובן זוגה דני. חברי ליאור כרמיאלי. האלוף דורון רובין. הטייס איתי זיידן, בוגר שלי. וכעת יורם טהרלב. יהי זכרם ברוך. אני יכול לכתוב ספר רק על תהליך הכתיבה, האתגרים והמשלוח, אבל מתרכז כעת בספר המסכם את חמש השנים הראשונות – חתיכת אתגר! 🙏 תודה ליהלומים שלי. נוער מדהים ומעורר השראה שרק לפני כמה שעות, באימון ביצות מטורף (דוגמית בסרטון המצורף), הראה שוב את יכולותיו ואת עוצמתו ❤️

“באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו. חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי, והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה”.

“ברחובנו הצר גר…”. סיפרתי בטור 254 על ההכרות בינינו לפני יותר מעשרים שנה בארקפה בהרצליה. אתה ובתיה רעייתך האוהבת הזמנתם אותי לכל ההופעות שלך, ואני שמחתי כמו ילד להקשיב לך ולשיריך המופלאים שוב ושוב. במאות השעות המשותפות שלנו גם ראיתי את הצניעות, את הענווה, את יכולת ההקשבה והפרגון. חדרת ללב כולם. כל דבר הזכיר לך סיפור, וכמו שסיפרת על הרב שקושר כל דבר לפרשת השבוע, כך ידעת לקשור את כולנו דרך הומור, ודרך סיפורים על “הרבי הזה והרבי ההוא”, והכל בהומור נפלא. סיפרת לי בגאווה על ילדיך, על נכדיך וגם על הנינה – נינה. הראית בגאווה את התמונות. גם זכית ממש בשנה האחרונה לפרוייקט חדש ונפלא: “יעלה ויבוא” – ביצועים חדשים ומרגשים של שיריך הישנים. שיתפת אותי בסוד – הקלטת השיר המחודש “לילות”, הביצוע המרגש שלך כזמר יחד עם הגבעתרון המופלאים הרבה לפני שפורסם והתרגשתי מאוד:

“הטובים הם הלוחמים”. כבוד הרמטכ”ל, לפני כשבוע נאמת בסיום קורס טייס. בדבריך התייחסת לשלט שראית בהרצליה: “הטובים לסייבר”, וניכר בנאומך שהוא הכעיס אותך. בנאומך הדגשת והעלת על נס את כבודם של הלוחמים. הקשבתי רוב קשב לדבריך. דיברת יפה והדגשת שהטובים הם הלוחמים. ובכן, קודם כל, אני מניח שהתכוונת גם ללוחמות שעושות עבודת קודש. ארבע מהן (שסיימו את הקורס) ניצבו לפניך. אני בטוח שלא התכוונת לפגוע במי שאינו קרבי, כי הרי שנינו יודעים שחשוב שיהיו (ושיש) טובים בכל המקצועות הצבאיים.

קורס טיס והצמחת כנפיים. שלשום הסתיים קורס טיס מספר 183, מסדר כנפיים! כל הכבוד למסיימים ולמסיימות 🙏 החודש התגייסו לצה”ל 72 יהלומים שהיו אצלי, ומתוכם 68 ליחידות המובחרות. בסיום המסלול המפרך הם יקבלו כנפיים. אני בוחר לראות את הכנפיים כביטוי לשלב בגרות, כשם שהשיר “עוף גוזל” הפך לביטוי. אבל הנקודה העיקרית שעליה אני רוצה לדבר הפעם, היא הצמחת כנפיים! כל הורה רוצה שילדו יוכל לפרוס כנפיים ולעוף מהקן החם. שידע להסתדר כלכלית, שידע לשמור על עצמו, שיהיה מאושר ושיצליח. השירות הצבאי הוא הזדמנות, הזדמנות לאלפי בני נוער להצמיח כנפיים ואני אסביר.

מי האיש? “איש הברזל”, או בשם המקורי: “Ironman”, הוא מותג שבה לתאר מי שהשתתף בתחרות הכוללת: שחייה של 3.8 ק”מ, רכיבת אופניים של 180 ק”מ ולקינוח ריצת מרתון. תחרות מתישה ומאתגרת ללא ספק. השבוע כשרכבתי להנאתי, חשבתי שמי שעליו אני עומד לספר בטור הוא באמת איש ברזל. דמיינו אותו: הוא היה דתי מאוד, נולד בקובנה שבליטא ב-1843 (כ-17 שנים לפני הרצל), הוא ספג את האהבה לארץ ישראל מהרב שלו. כשגביר יהודי עשיר הגיע לישיבה היוקרתית בה למד וחיפש שידוך לבתו רחל לאה, הרב המליץ עליו. אך האיש שלנו סירב בתחילה, משום שזה אומר לעבור לגור בלונדון, והוא הרי חלם על ארץ ישראל.

לפני כשבע שנים טסתי לסמינר של טוני רובינס. חוויה מיוחדת להיות באולם ענק יחד עם 7,000 איש מ-41 מדינות. הלכתי על גחלים (נו, יותר נכון שאריות), והדרך כשהייתי יחף בקור האנגלי למקום הגחלים, הייתה הרבה יותר מאתגרת מההליכה עצמה על הגחלים… בדרך לשם שאלתי את שכני לטיסה: “מה אתה עושה למחייתך?”. “מלטש יהלומים” הוא ענה. “ואתה?” הוא שאל. חשבתי טיפה ועניתי: “גם אני מלטש יהלומים!”. הבוקר העברתי זו השנה ה-36 אימון ששמו “אימון חמוד”. מדובר באימון מנטלי ופיזי מטורף, שמשייף יכולות וקצוות במטרה להפוך כל חניך אצלי במרכז ליהלום מלוטש יותר, בעזרת הרבה זיעה על הדיונה שלנו.

פעילות גופנית וכפר סבא. כשמתבוננים על שיגעון תחרויות הריצה ומכוני הכושר, אני מתבונן ומשתהה: תגידו לי אם זה נראה לכם הגיוני שאנשים רצים ורוכבים על המקום? סבא וסבתא שלי ז”ל היו אומרים עליהם באידיש עסיסית: “אמשיגינע”. ילדותי עברה עליי בחופשים עם סבא וסבתא ברחוב טרומפלדור 11 בכפר סבא. סבא שמואל היה קם מוקדם להאכיל את התרנגולות ואני הייתי מצטרף לאסוף את הביצים בתבנית הביצים הגדולה. אחר כך סבא הלך לבנות בתים כבנאי. כשחזר בשעת צהריים סבתא חיינה הייתה מגישה לו ארוחת צהריים. הוא לא היה צריך שום מכונת הליכה… הוא היה אדם פעיל. אני הייתי צמוד לסבתא חיינה וכשהיינו הולכים מדי יום למרכז העיר או למכולת של פרמונט, זה היה תמיד ברגל. קיץ או חורף, רק ברגל.