שישי לנפש #יובל עילם

“מבוגרים בדרך כלל לא מתייחסים ברצינות לחלומות שלך” (אריק, הילד המקסים בגילומו של השחקן תובל שפיר, בסרט הנפלא של אבי נשר “פעם הייתי”). ביום שלישי במסגרת סדנה על הגשמת חלומות (להגיע ליחידות מובחרות בצבא) שעשיתי, הראתי ליהלומים שלי סדרת שקפים שבה רואים גבר בדמות ציורית שעומד על ענף ויוצא לדרך במטרה להגיע לבחורה על ענף אחר רחוק. שאלתי אותם: “מי בהרמת יד חושב שהוא יצליח?” אף אחד לא הרים יד. ואז שאלתי אותם: “אם הייתי שואל ילדים בכיתה א’ מי חושב שהוא יצליח, כמה מהם לדעתכם היו מרימים יד?” הם אמרו לי: “כולם”. שאלתי אותם: “מה קרה לנו בין כיתה א’ לי”ב שהפכנו לציניים וחסרי אמונה? מי אחראי לדבר הקשה הזה?”

מבואה מרשימה. אני מוזמן להרצאות בבתי ספר. לרוב הכניסה מרשימה ומושקעת! ציטוטים חכמים שכולם השראה לידע, חוכמה ואנושיות. אחד המשפטים המצוטטים ביותר שראיתי הוא “כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז” מתוך השיר “אני מאמין” של טשרניחובסקי. בעיניי השיר היפה ביותר בשפה העברית! לפני חודש ביקשתי מתלמידי י”ב בבית ספר בו הרציתי לומר לי מה כתוב בכניסה לבית ספרם? היו שם ציטוטים נפלאים מתוך השיר הנפלא “אני מאמין”. הם חלפו על פניהם בערך 1000 פעם ולא ידעו ציטוט אחד. האחריות כאן איננה עליהם אלא על המחנכים והמחנכות. אבל העניין האמיתי הוא לא לצטט אלא ליישם!!!! חינוך אמיתי בא לידי ביטוי רק ביישום! עשיתי מחקר קטן לאחרונה והתוצאות שלו מדהימות ואיששו את מה שחשבתי. אפרסם אותן כאן בקרוב.

דייט עם המורה. לפני מספר חודשים קיבלתי לצורך היכרות טלפון של מורה מקסימה. שוחחנו בטלפון והיה נהדר והחלטנו להיפגש. שאלתי אותה אם מתאים לה בבית קפה מסויים והיא נבהלה: “מה פתאום, יש לי תלמידים שגרים באזור”… שאלתי אותה: “אז?” והיא ענתה: “אני לא רוצה שהם ירכלו עלי אח”כ”. אח”כ בפגישה שאלתי אותה: “האם אמרת אי פעם לתלמידים שלך ש”חשוב שהם יידעו שניתן לשתף אותך בכל דבר?” (משפט קלאסי) והיא אמרה: “כמובן”. אז הקשיתי עליה: איך הם ישתפו אם את לא משתפת, מסתירה כל דבר וחוששת מהדבר הכי טבעי בעולם – לחפש אהבה? שלשום ניגשו אלי בנפרד שלושה חניכים שליבם שבור: אחד נפרד מחברתו, השני בשל מצוקה אחרת והשלישי בשל תשובה שלילית שקיבל מהצבא. האם הם היו מרשים לעצמם לפנות אלי אם אני הייתי סגור כלפיהם ולא משתף? אני בספק.

קניה בסופר לפני חודש הייתי יחד עם נגה בת ה-7 שרצתה לקנות בסופר מעדן סויה. אמרתי לה: “אין בעיה, אבל את הולכת לבד!” היא התלבטה אבל הרצון שלה במשקה הטעים גבר על הפחד. נתתי לה 10 ש”ח וחיכיתי ברכב בכניסה לסופר. היא הלכה ואחרי כמה דקות חזרה עם חיוך ניצחון 😃 היא סיפרה לי שבסופר היא הייתה לחוצה ולא מצאה את המשקה וכבר רצתה לצאת אליי ולבקש את עזרתי, אלא שאז אמרה לעצמה: “אבא תמיד אומר לי לא לוותר” וכך המשיכה עד שמצאה! הייתי גאה בה. יומיים אח”כ שלחתי אותה שוב, הפעם לרכוש מספר מצרכים. היא ביצעה הכל מושלם ושאלתי אותה אח”כ: “היית לחוצה?” היא אמרה לי: “לא, כבר התרגלתי”.

להירדם בנהיגה ובום. רוני היה במסלול חיים נפלא ומסודר. אחרי שירות משמעותי של 4.5 שנים בשייטת 13 הוא השתחרר, עבד כמדריך צלילה, טייל בעולם ונרשם ללימודי הנדסה. בין השנה ה-2 וה-3 ללימודי ההנדסה ורגע לפני טיסה לארה”ב לרגל חתונת אחיו, הוא הולך לחגוג בחתונה של חבר, חוגג כל הלילה, שותה אלכוהול וכשהוא גמור מעייפות (אחרי שגם לילה קודם לא ישן), הוא חוזר מהחתונה כשהוא נוהג ברכב של חבר, והוא מאבד שליטה על הרכב ומתהפך לתעלה בצידי הרכב. בדיעבד הסתבר שחגורת הבטיחות שהצילה אותו גם החזיקה אותו כשלוש שעות תלוי באוויר כשהרכב הפוך עד שסיור משטרתי גילה אותו!

לתת מבלי לרצות לקחת. מי שמכיר את הסיפורים שלי על ניר פורז ז”ל שנפל כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל, יודע שאחד השירים האהובים על ניר היה השיר “כולנו זקוקים לחסד” של נתן זך ובו השורה שניר אהב במיוחד: “לתת בלי לרצות לקחת” כל מי שהיה חייל קרבי יודע שחברות אמיתית נמדדת ברגעים הכי מבאסים. גיורא סיפר שאחד מהאנשים שהודחו מהיחידה סיפר לו אחרי 26 שנים משהו שהוא שמר בבטן. הוא סיפר שלילה חורפי אחד כל הצוות הלך לישון מכוסים בבוץ וקפואים בשק שינה אחרי יום מתיש שכולם רצו רק ללכת לישון. הייתה להם שעה וחצי לישון בלבד! הם קבעו שכל אחד ישמור חמש דקות אבל כולם נרדמו ואף אחד לא קם להחליף את השומר הראשון, עד שהוא התחיל לצרוח שמישהו יחליף אותו.

איך נולד “שישי לנפש?”. השבוע נשאלתי: “מה מניע אותך בכתיבת הטור?” שעות רבות של כתיבה, ליטוש, עריכה, עיסוק בהפצה לעיתים תוך כדי ריצה, כשאני מעביר אימון והכל בהתנדבות. ה”למה?” שלי החל לפני שנים רבות, באוקטובר 1986, אבי הציע לי להצטרף אליו בחנות אותה הקים ולעבוד לצידו. לי “בער בבטן” לתת לנוער את מה שהיה חסר לי ולהתחיל מאפס בארגון שהקמתי. מה שמדבר אליי בבטן ובלב זה ללטש יהלומים. לפני שבוע ניגש אליי אחד מהם ואמר לי: “בזכותך אני מתמודד היום מצויין עם לשמוע לא”. אלה הדברים שאחראים ל”למה?” לקום בבוקר לעבודה, בעצם לשליחות.

לא נוציא לאור את הספר שלך. לפני שבע שנים קיבלתי בשורה נפלאה על הנכונות של הוצאות הספרים “כתר” ו”ידיעות” להוציא את הספר שלי על הכנה לצבא (“הדרך לקרבי” בהוצאת “כתר”). לפגישה עם העורכת דנה אלעזר-הלוי (היום סופרת כוכבת) הגעתי עם כתב יד נוסף שחלמתי להוציא: ספר המסכם את שירותי הצבאי ב-669. היא הופתעה ואחרי בירור אמרה לי: “בהוצאת “כנרת” מתבשל לו ספר על 669″… איזה באסה אמרתי לעצמי אבל אחכה. הספר יצא לאור ומיהרתי לקרוא. אחלה ספר אבל לא דומה לרעיון שלי. חיכיתי שנתיים נוספות ושוב ניסיתי! שלחתי למספר הוצאות את כתב היד שלי ו…כולן השיבו תשובה שלילית. בהוצאת “ידיעות” הודיע לי הסמנ”כל שהם בוחרים להוציא ספר אחר לאור. כך יצא לא מזמן הספר: “מאפס למאה” שנכתב על ידי גיא מ. התותח. הספר הפך לרב מכר ומצליח מאוד. מה עשיתי? בלעתי את הרוק ופניתי אליו בכדי לעזור לו בשיווק ובפרסום הספר המצויין.

אני מקשיב והיא אומרת לי: “אם אני לא אעבור את הבחינה הזו אני לא אתקבל לתפקיד עליו חלמתי כל חיי” אמרתי לה: “אני מבין אותך אבל מה יקרה אם תעברי את הבחינה ותתקבלי? כל הדאגה והלחץ שלך היו לשווא!” היא ענתה: “נכון”. שלחתי לה את הסרטון הנפלא (המצורף כאן למטה): Then why worry? היא צפתה בו. שאלתי אותה: “כמה פעמים?” היא ענתה: “פעם אחת”. אני: “ו…” היא: “אני עדיין דואגת”. אני: “את יודעת, אני צפיתי בו רק 50 פעמים אבל בעצם לא צפיתי בו בכלל, את יודעת למה?” היא: “למה?” אני: “משום שאני עדיין דואג פה ושם. אני אמשיך לצפות בו עד שדאגות יהיו נדירות אצלי!”

“מרגיש מעולה עלאק” לא מזמן טילפן הטלפון והשם של אחד היהלומים שלי שבצבא כעת, הופיע על הצג. הוא משרת בקורס יוקרתי מאוד. “מה שלומך?” אני שואל. “מעולה” הוא עונה. “רציתי” הוא אומר לי (כשהוא נשמע אנרגטי ומרוצה) לספר לך משהו לא נעים”. אני נדרך. הרי אם הוא נשמע מעולה ויש לו משהו לא נעים אולי זה נוגע אלי! ואז הוא אומר לי: “לפני שעה היתה לי שיחה עם המפקד והודחתי מהקורס”. אמרתי לו: “רגע, רגע אחד. הודחת לפני כשעה ואמרת לי לפני דקה שאתה מעולה?” הוא עונה לי: לא ממש מעולה…

בום יום ראשון 15.12.19 שעה 10:30. בדיוק סיימתי שיחת טלפון ארוכה ומרגשת עם בוגר שיצר איתי קשר בנוגע למשבר אישי איתו הוא מתמודד. אני חושב על השיחה ואז אני מקבל הודעה מחבר: “ראית?” לא הבנתי על מה מדובר. הוא שלח לי את הקישור ל-100 תמונות השנה לשנת 2019 שבחר המגזין הנודע TIME. אני מדפדף והנה אנחנו על הדיונה. וואו! מיוחד ומרגש. אישית צילמתי על הדיונה אלפי תמונות והנה, תמונה אחת של הצלם עודד בלילתי הגיעה כל כך רחוק. יום אחרי עודד סיפר לי שהתמונה נבחרה גם על ידי ה-CNN!

הסופר כמשל אתמול עשיתי קניות בסופר. יום חמישי עמוס בעגלות של עובדים שמכינים משלוחים ללקוחות שהזמינו בטלפון. אני מפלס לי דרך ביניהן וגם מעיף מבט בעובדים. שני צעירים בלטו לי לעין. א. עבד ביעילות ונע במהירות כשהוא אוסף מצרכים. ב. נע עם העגלה באיטיות כשהוא מסמס בטלפון. אחרי כמה דקות שוב הבחנתי בשניהם. א. המשיך “לתקתק” וב.? הטלפון שלו נפל על הרצפה יחד עם שקית המצרכים שהתפזרה. סיפור אחד שמעיד על כולנו או על רובנו! אז הנה עוד ארבעה סיפורים מהחיים שלנו.