שישי לנפש #יובל עילם

לפני כשבועיים. בחור ושמו א. פנה אליי והציע עצמו לעבוד אצלי. ביקשתי ממנו בטלפון שיכתוב לי מה הוא יוכל לתת ולתרום לארגון שאני מנהל. הוא כתב מסמך מעניין והחלטתי לפנות לו שעה מזמני היקר. קבענו בבית קפה בשעה 11:30. בזמן המיועד הוא לא היה. 11:34 אני מסמס לו: “איפה אתה?” “כאן” הוא מסמס ומגיע. מבחינתי הוא כבר גמר את הסיכוי אך המשכתי עוד 20 דקות ולקראת הסוף שאלתי אותו שאלה שהדהימה אותו: “מה הערכים שמניעים אותך?” הוא שתק ושתק, בלע את רוקו ולבסוף אמר: “כבוד”. שאלתי אותו למה כוונתו? והוא דיבר על לתת כבוד ולקבל כבוד. שאלתי אותו על כבוד ועל כך שהוא איחר לפגישה, לא הודיע שייאחר ולא התנצל על האיחור… והוא? שתק והבין, לפחות אני מקוה בשבילו!

לפני כשבוע ישבתי לי בבית קפה ועבדתי. סמוך אליי התיישבו שתי נערות. האחת סיפרה לחברתה על החבר שלה וניסתה להבין את התנהגותו! חברתה ניסתה להציע את דעתה ואני הקשבתי בעל כורחי. לא יכולתי להתאפק ואחרי כמה דקות של חוסר אונים מצד השואלת, פניתי אליה ואמרתי לה: “אם את רוצה לדעת איך ולמה בנים מתנהגים בדרך מסויימת אל תשאלי חברה! תשאלי בן! סיכוי גבוה שהוא ידייק יותר. שתיהן היו בהלם ממני חחח לא יודע אם מהתשובה או מעצם הפנייה! מה אתן אומרות בנות? זוגות רבים מתגרשים. אולי אם היינו לומדים, מכירים ומבינים את עצמנו ואחד את השני יותר זוגות היו מצליחים להיות יחד ובאושר?

להתחבר לטבע, לפרגן (הכרת הטוב), לחבק, לצחוק, לעסות אחד את השני, לצרוך פחות ולכן לעבוד פחות! לנשום נשימות עמוקות, להיות יותר עם המשפחה וכל זה גם אומר – להיות בריאים יותר! מכירים את מסעות הפרסום לכל אלה? אנחנו הולכים ברחוב, צופים בטלוויזיה, גולשים ברשת ומוצפים בפרסומות שמטרתן בעיקר: להניע אותנו לפעולת קנייה. חשבתם על כך שלדברים המעולים בחיים אין יח”צ ופרסום. למה? מאוד פשוט – בדרך כלל מפרסמים את מה שישרת גופים כלכליים! אולי במקום אוטופי היה משרד ששמו: “משרד הבריאות והאושר” ותחתיו היו משרדים כמו חינוך, כלכלה ועוד משרדים שנועדו לקדם את המטרה החשובה. אז מה מטרת הפוסט הזה? לעודד אותך להתחבר לדברים שלא מתפרסמים ובעיקר לטבע עוד ועוד משום שזה = בריאות נפשית וגופנית.

שנת 1987 אני בן 22 עיתון מעריב עומד לפרסם כתבת צבע גדולה וראשונה על הרעיון החדש שלי: הכנה לצה”ל. “לבקש מדורון שיגיד כמה מילים?” היה מאוד חשוב לי שאלוף נערץ בצבא יביע עליי את חוות הדעת. אבל בכל זאת הוא אלוף! לפנות אליו? טילפנתי והוא לא היסס לרגע ועשה זאת באהבה. מה שתרם לי מאוד. שנת 2015 שוב טלפון ודורון נענה בחיוב לשאת דברים בהשקת סיפרי “הדרך לקרבי”. מאי 2017 לקראת יום הזיכרון דורון נרתם והפעם לדבר ולספר לנוער דברי חוכמה במסגרת המיזם שלי: “הקשבה לתקומה”. נתינה לאורך כל הדרך. דורון מותיר לנו מורשת של דוגמא אישית נדירה, נתינה אדירה, מצויינות וחקר האמת! של פיקוד, חינוך לאהבת הארץ ולדרך שמאפשרת אפילו רואה כחובה לשלב קשיחות לצד רגישות! וכמובן את שבט רובין המרשים עד מאוד בראשות הגר, ארבעת בניו: ניר, זיו, ברק ונוה וכל הנכדים.יהי זכרו ברוך!

איך להצליח בעסקים? בספורט? לשכנע את ההורה או הילד? להכיר מישהי או מישהו? להניע את בן/ת הזוג לעשות משהו? הפעם אני רוצה לגעת באחד הדברים החשובים ביותר – העיתוי! בצבא קוראים לזה עיקרון ההפתעה, גדעון עשה בו שימוש כשתקף את מחנה המדיינים כשהם עייפים ובאשמורת אחרונה (שופטים, ז’, י”ז). פוליטיקאים שרוצים להטות את סדר היום הציבורי מבעיה שעוסקת ופוגעת בהם, מנסים בשיא הלהט להכניס נושא אחר לסדר היום. הם מומחים בעיקרון הספין בעיתוי הנכון!

גדעון, בני הקטן חגג אתמול בגן יום הולדת שלוש. לפני כשבוע הוא ביקש פלסטר חדש לזה שכיסה פצע בגודל 2 מ”מ באצבע שלו (אגב, פצע שהגליד…). אז על מה הסיפור? כשהוא עם הפלסטר גדעון המקסים החזיק את ידו כפופה כל הזמן (בתמונה מימין), נמנע מלעשות בה שימוש, מוגבל לגמרי, כאילו אין לו יד חלילה וחס.החלטתי על ניסוי קטן, הורדתי לגדעון את הפלסטר, הסחתי את דעתו לטובת קישוט על דלת (לכבוד יום הולדתו) שצריך לעשות עם שתי ידיים והוא החל לפעול במרץ, שכח מהפלסטר ומכל המיגבלות שהיו עד לפני דקה!

אריק איינשטיין (שכונה בנעוריו: אריות 🦁) אהב אנשים, היה פשוט ופירגן בענק, גילה וזיהה או פיתח את הכישרון של שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, יצחק קלפטר ורבים וטובים אחרים והחדיר בהם את האמונה שהם מסוגלים! בעיקר בעידן הנוכחי אני מרגיש שיש צורך וגעגוע לתקופה ולאנשים כמותו: צנועים, ישירים, איכפתיים, רגישים שעושים מלאכתם במקצועיות, מכל הלב ותוך הקשבה גם לקול הפנימי שלהם! בשבת האחרונה ישבתי וביליתי שעות עם השירים של חיים נחמן ביאליק בעריכה מרשימה ומושקעת של אבנר הולצמן (הוצאת דביר). ספר נפלא! עיינתי בחלק מהיצירות הנפלאות שלו, על אחת מהן יש סיפור מיוחד המחבר את אריק איינשטיין.

שון קונורי, בסרט המקסים “למצוא את פורסטר” משחק בתפקיד סופר זקן שמנחה נער מהברונקס לגבי כתיבה וגם חוכמת חיים. בסצנה מקסימה הוא נותן לו את סיפרו הנדיר מהמהדורה הראשונה והנדירה עם חתימתו. הנער הנדהם מופתע ואז אומר קונרי לנער: “הדרך לליבה של בחורה היא”: “Unexpected gift in an unexpected time” אז הנה סיפור אמיתי שלי שממחיש את זה: בשנת 1990 הכרתי את שרון המקסימה. היא בת 20 ואני בן 25. אחרי שבוע של היכרות עברנו לגור יחד…(דבר פסיכי כשלעצמו…). ואז החלטתי על דבר פסיכי לגמרי. עשרה ימים מאז שהכרנו. שרון שניגנה על פסנתר, סיפרה לי שחלומה הוא פסנתר מסוג Petrof. ה”לא חנון שבי” התעורר לפעולה, למחרת בדקתי ומצאתי שהחנות המתאימה היא “מלניק פסנתרים” ברחוב דיזינגוף בת”א. נסעתי מייד, הגעתי בבוקר לבוש גופיה וסנדלים (“קיבוצניק מדוגם”) ושאלתי את מלניק: “כמה עולה הפסנתר מסוג Petrof?

ובנסיעות? פעם, לא מזמן, לפני נסיעה, התלבטנו: “איזו מוסיקה לשמוע בדרך?” והיום? כמאמר אותה פרסומת אנחנו הופכים כל שעה “אבודה” לשעת עבודה… אבל העניין היה השקט, הניתוק, הבידוד! היכולת לעשות cut! עד לא מזמן נסיעה לחו”ל היתה כזו והנה “התקדמנו” וגם טיול לחו”ל לא מאפשר ניתוק. הצעירים לא מבינים “איך אפשר בלי?” אבל מה שמרתק זה שגם המבוגרים! לאחרונה נתתי הרצאה על בריאות ברעננה בפני גימלאים והם אמרו לגבי הניידים: “ומה אם צריכים אותי דחוף?”. מה זה דחוף? מה קרה? השתגענו? מה דחוף? הטלפון הולך איתנו לכל מקום! ואין שקט! ועוד לא אמרתי כלום על המחקרים ש”צועקים” לנו להיזהר משום שהעובדות מצביעות על סכנות וחולי קשה כתוצאה מה”חכמים האלה”.

זה היה בשבת בבוקר, לפני כמה שנים, ישבתי עם שני חברים משה ואבי. הבת של משה יצאה בנס מאירוע ביטחוני וחזרה לארץ בשלום. משה נשם לרווחה, אחרי שעות וימים לא קלים. שאלתי אותו: “נו, חיבקת אותה? אמרת לה כמה אתה אוהב אותה?” ואז הוא ענה לי: “אני לא מאמין בחשיבות של מילים”. “היא יודעת מה אני מרגיש כלפיה!”“באמת?” אמרתי- שאלתי. “היא קוראת מחשבות?”ואז חזרתי על דבריו: ” אז אתה לא מאמין בחשיבות של מילים…” הוא הינהן ואישר. למשה היתה עוד בת בכיתה י”ב. פניתי לאבי החבר הנוסף, תופפתי לו על רגליו ועשיתי חיוך שובב ואז חיכיתי כמה שניות (לבנות את הדרמה), פתחתי את פי ואמרתי בקול רם: “משה, שמעתי שהבת שלך שוכבת עם כל השכבה!”משה האדים ונתן בי מבט כועס! אלא שאז חייכתי והוספתי: “עזוב, למילים אין שום משמעות…” שניהם חייכו וקלטו את המסר ולזכותם ייאמר שגם הפנימו ויישמו והחלו לפתוח את הלב ולא לחכות.חלק גדול מבני 40 צפונה (כולל אותי כמובן), צריכים לדעתי לעשות תיקון…למה? משום שאנחנו מורשת לחוסר הבעת רגשות וחום שעברו הורינו ודורות רבים לאחור.

לפני כשלוש שנים שאלתי את שכני לטיסה מלונדון לישראל: לפני כשלוש שנים שאלתי את שכני לטיסה מלונדון לישראל: ”מה אתה עושה למחייתך?” “מלטש יהלומים” הוא ענה. “ואתה?” הוא שאל. חשבתי טיפה ועניתי: “גם אני מלטש יהלומים!” היום (לפני כשעה…) העברתי זו השנה ה-32 אימון ששמו “אימון חמוד”. מדובר באימון מנטלי ופיזי מטורף, שמשייף יכולות וקצוות במטרה להפוך אותך (את הנוער הנפלא שלנו) ליהלום מלוטש יותר בעזרת הרבה זיעה על הדיונה שלנו.

יהודי (זה תופס בעיקר לגבי יהודי…) הגיע לאי בודד ואחרי שנה בנה שני בתי כנסת. שבוע אחרי שסיים נפלט לאי מאונייה שטבעה יהודי נוסף ששאל אותו: “למה בנית שני בתי כנסת?” ענה הראשון: בזה (הצביע על אחד) אני אתפלל ובזה (הצביע על השני) “כף רגלי לא תדרוך!!!” עמוס עוז בספרו “פה ושם בארץ ישראל” ראיין אדם מבוגר שאמר לו: “הבעיה של רבים היא שמסתכלים על המדינה כמו מתוך גבינה שוויצרית, רואים רק את החורים”… אז בואו נקח לכמה דקות “זום אאוט” ונקבל פרופורציות דרך סיפור נפלא ששמעתי לפני כשנה בהרצאה מפיו של מפקד חיל האויר לשעבר אליעזר שקדי.