שישי לנפש #יובל עילם

“ברחובנו הצר גר…”. סיפרתי בטור 254 על ההכרות בינינו לפני יותר מעשרים שנה בארקפה בהרצליה. אתה ובתיה רעייתך האוהבת הזמנתם אותי לכל ההופעות שלך, ואני שמחתי כמו ילד להקשיב לך ולשיריך המופלאים שוב ושוב. במאות השעות המשותפות שלנו גם ראיתי את הצניעות, את הענווה, את יכולת ההקשבה והפרגון. חדרת ללב כולם. כל דבר הזכיר לך סיפור, וכמו שסיפרת על הרב שקושר כל דבר לפרשת השבוע, כך ידעת לקשור את כולנו דרך הומור, ודרך סיפורים על “הרבי הזה והרבי ההוא”, והכל בהומור נפלא. סיפרת לי בגאווה על ילדיך, על נכדיך וגם על הנינה – נינה. הראית בגאווה את התמונות. גם זכית ממש בשנה האחרונה לפרוייקט חדש ונפלא: “יעלה ויבוא” – ביצועים חדשים ומרגשים של שיריך הישנים. שיתפת אותי בסוד – הקלטת השיר המחודש “לילות”, הביצוע המרגש שלך כזמר יחד עם הגבעתרון המופלאים הרבה לפני שפורסם והתרגשתי מאוד:

“הטובים הם הלוחמים”. כבוד הרמטכ”ל, לפני כשבוע נאמת בסיום קורס טייס. בדבריך התייחסת לשלט שראית בהרצליה: “הטובים לסייבר”, וניכר בנאומך שהוא הכעיס אותך. בנאומך הדגשת והעלת על נס את כבודם של הלוחמים. הקשבתי רוב קשב לדבריך. דיברת יפה והדגשת שהטובים הם הלוחמים. ובכן, קודם כל, אני מניח שהתכוונת גם ללוחמות שעושות עבודת קודש. ארבע מהן (שסיימו את הקורס) ניצבו לפניך. אני בטוח שלא התכוונת לפגוע במי שאינו קרבי, כי הרי שנינו יודעים שחשוב שיהיו (ושיש) טובים בכל המקצועות הצבאיים.

קורס טיס והצמחת כנפיים. שלשום הסתיים קורס טיס מספר 183, מסדר כנפיים! כל הכבוד למסיימים ולמסיימות 🙏 החודש התגייסו לצה”ל 72 יהלומים שהיו אצלי, ומתוכם 68 ליחידות המובחרות. בסיום המסלול המפרך הם יקבלו כנפיים. אני בוחר לראות את הכנפיים כביטוי לשלב בגרות, כשם שהשיר “עוף גוזל” הפך לביטוי. אבל הנקודה העיקרית שעליה אני רוצה לדבר הפעם, היא הצמחת כנפיים! כל הורה רוצה שילדו יוכל לפרוס כנפיים ולעוף מהקן החם. שידע להסתדר כלכלית, שידע לשמור על עצמו, שיהיה מאושר ושיצליח. השירות הצבאי הוא הזדמנות, הזדמנות לאלפי בני נוער להצמיח כנפיים ואני אסביר.

מי האיש? “איש הברזל”, או בשם המקורי: “Ironman”, הוא מותג שבה לתאר מי שהשתתף בתחרות הכוללת: שחייה של 3.8 ק”מ, רכיבת אופניים של 180 ק”מ ולקינוח ריצת מרתון. תחרות מתישה ומאתגרת ללא ספק. השבוע כשרכבתי להנאתי, חשבתי שמי שעליו אני עומד לספר בטור הוא באמת איש ברזל. דמיינו אותו: הוא היה דתי מאוד, נולד בקובנה שבליטא ב-1843 (כ-17 שנים לפני הרצל), הוא ספג את האהבה לארץ ישראל מהרב שלו. כשגביר יהודי עשיר הגיע לישיבה היוקרתית בה למד וחיפש שידוך לבתו רחל לאה, הרב המליץ עליו. אך האיש שלנו סירב בתחילה, משום שזה אומר לעבור לגור בלונדון, והוא הרי חלם על ארץ ישראל.

לפני כשבע שנים טסתי לסמינר של טוני רובינס. חוויה מיוחדת להיות באולם ענק יחד עם 7,000 איש מ-41 מדינות. הלכתי על גחלים (נו, יותר נכון שאריות), והדרך כשהייתי יחף בקור האנגלי למקום הגחלים, הייתה הרבה יותר מאתגרת מההליכה עצמה על הגחלים… בדרך לשם שאלתי את שכני לטיסה: “מה אתה עושה למחייתך?”. “מלטש יהלומים” הוא ענה. “ואתה?” הוא שאל. חשבתי טיפה ועניתי: “גם אני מלטש יהלומים!”. הבוקר העברתי זו השנה ה-36 אימון ששמו “אימון חמוד”. מדובר באימון מנטלי ופיזי מטורף, שמשייף יכולות וקצוות במטרה להפוך כל חניך אצלי במרכז ליהלום מלוטש יותר, בעזרת הרבה זיעה על הדיונה שלנו.

פעילות גופנית וכפר סבא. כשמתבוננים על שיגעון תחרויות הריצה ומכוני הכושר, אני מתבונן ומשתהה: תגידו לי אם זה נראה לכם הגיוני שאנשים רצים ורוכבים על המקום? סבא וסבתא שלי ז”ל היו אומרים עליהם באידיש עסיסית: “אמשיגינע”. ילדותי עברה עליי בחופשים עם סבא וסבתא ברחוב טרומפלדור 11 בכפר סבא. סבא שמואל היה קם מוקדם להאכיל את התרנגולות ואני הייתי מצטרף לאסוף את הביצים בתבנית הביצים הגדולה. אחר כך סבא הלך לבנות בתים כבנאי. כשחזר בשעת צהריים סבתא חיינה הייתה מגישה לו ארוחת צהריים. הוא לא היה צריך שום מכונת הליכה… הוא היה אדם פעיל. אני הייתי צמוד לסבתא חיינה וכשהיינו הולכים מדי יום למרכז העיר או למכולת של פרמונט, זה היה תמיד ברגל. קיץ או חורף, רק ברגל.

לפני כחודש הוקמה בבניין הנהדר בו אני מתגורר גינה ירוקה עם צמחי תבלין. לאחר כמה שבועות התקבלה הנחיה להפסיק לקטוף בכדי שהגינה תתאושש. אני כבר קיבלתי את הטעם הנהדר וכמו שאני מחנך את היהלומים לפרואקטיביות כך קיבלתי החלטה: “אני אעשה גינה במרפסת הקטנה שלי”. נרתמתי למלאה וכעת יש לי גינה קטנה ומקסימה עם לימונית, לואיזה, נענע, בזילקום ושלל פרחים מקסים. הגינה הזו הפכה להיות מקור לאור ושמחה. אגב, יש לזה תמיכה מחקרית! עיסוק באדמה עושה טוב לגוף ולנפש.

אבא לדוגמה. את הסיפור הבא חייב לקרוא כל מי שעוסק בחינוך, כל הורה, ובעצם, כל אחד. צבי ברק הוא אבא של ליאור. השבוע קיבלתי את הקישור לכתבה בכאן 11 מתוך “המטבחון”. ליאור, היה ילד בכיתה א’ עם הפרעות קשב וריכוז, והמורה שלו כבר ויתרה עליו אבל אביו לא ויתר. צפו בכתבה הזו, היא נפלאה וחובה לכל הורה, מפקד ומנהל. יש ילדים שלא ויתרו עליהם, האמינו בהם והם הצליחו! בכתבה הם מראים את התעודה של ליאור מרופדת בציונים נמוכים מאוד – שליליים חוץ ממקצוע אחד: תיאטרון. ואז הכתב שואל שואל את צבי: “מה אתה אומר לו?”, האבא הנפלא אומר: “קודם כל זה עושה נחת שבתיאטרון אתה טוב”.

איך קיבלתי עור ברווז לפני שבוע קיבלתי את הסיפור הזה. קיבלתי אישור לפרסם אותו. הוא ארוך (וזה אחרי שקיצרתי…) אבל מומלץ לקרוא. מומלץ מאוד. ערב טוב יובל. לפני שנה וקצת שלחתי לך הודעה לגבי אם אני אוכל לבוא להתאמן אצלך בגלל שהייתי אמור להתגייס לחוות השומר עקב עבר מורכב. סיפרתי לך שאני שואף להיות לוחם ואז הסיכויים שלי היו אפסיים מפני שבכלל לא רצו לגייס אותי לצה”ל. בגיל 16 וחצי קיבלתי פטור ונלחמתי עד גיל 18 כדי לבטל אותו ועשיתי המון בשביל זה כמו לעזוב חברים שגדלתי איתם להתחיל להשלים לימודים שהפסקתי בגיל 13 ותוך שנתיים לצאת עם בגרות להתחיל לעבוד ולהיות אחראי על כמה מחלקות בסופר בגיל צעיר כדי לממן את עצמי כמעט בהכל, להוציא רישיון וכו’. כשמפקדת הבקו”ם הסכימה לבסוף להיפגש איתי הבאתי לה המלצות מכל מיני מקומות אבל היא אמרה שזה לא מספיק והשאירה אותי עם פטור.

יהודה יצחק הישראלי. הוא נכדו של המורה המיתולוגי שלי וחברי ד”ר סיני הישראלי. במבצע/מלחמת “צוק איתן”, לחם יהודה בסיירת רימון שהייתה חלק מחטיבת גבעתי. יהודה יצחק נפצע אנוש בראשו. מספר ימים לאחר הפציעה נולד בנו ארז. הברית המרגשת נערכה סמוך למיטה בה אושפז האב במצב אנוש. אני עוקב אחרי הסיפור, שמלמד על עוצמה אנושית אדירה, אמונה ומשפחה שעושה הכל, אבל הכל למען הבן. לפני כשבוע הוא נטל חלק באירועי מרתון ירושלים.

לדברי החוקר וייסמן, 90% מהדברים שמתרחשים בחיים אינם עניין של מזל, אז זה מה שקרה: הגעתי לחוף בשעה 06:20 בכדי לבדוק את השטח ולהתכונן. הבטתי וקלטתי מרחוק ובזווית העין שני הלכים ומסביבם פמליה. הבטתי שוב היטב והבחנתי שמדובר בנשיא המדינה, יצחק הרצוג, שהיה יחד עם אשתו מיכל. היינו בתדרוך לאימון ואז הפמליה חזרה. עצרתי והגבתי מייד, אמרתי לחניכים הרבים: “אתם מזהים מישהו מוכר?”. אז הם הבחינו במרחק 100 מטר בפמליה ונופפו להם לשלום בהתרגשות. הזוג הנשיאותי נופף חזרה.

תמונה אחת ששווה דרמה! את הדברים הבאים אני מביא מפיו של הראל עצמו בפוסט שכתב השבוע: “ביום שישי יובל עילם, חברי היקר, שלח לי תמונה. בתמונה חניך שלו, טומר בן צבי, בריצת ספרינט בחוף הים בהרצליה כשהוא לובש את החולצה עליה כתוב “כולנו צועדים עם בארי”, אותה יובל הוציא לכל חניכי מחזור 33 (לפני 3 שנים) באירוע “מירוץ אתגר בטבע” שהוקדש לבארי, רגע לפני שטסנו לארה”ב. כל פעם הוא שולח משהו. פה תמונה, שם סרטון, משאיר הודעה, מרגש, מראיין אותנו לפודקאסט, מציע רעיונות ושומר על הלהבה ועל המוטיבציה. היינו בדיוק בקומה של המחלקה הנוירוכירורגית, בדרך לפיזיותרפיה שם. שאלתי את בארי, שנייה לפני שנכנסנו: “נו… אתה רץ? נצלם סרטון תודה ליובל, תרוץ כמו שהחניך עם החולצה רץ.” בארי מייד ענה שכן.